חיי בשנים האחרונות מאופיינים בבדיקה מעמיקה של עצמי כך שאוכל להתמודד עם החיים כמו שאני חושבת/מרגישה שצריך להיות.
למדתי להעריך את שיקול הדעת שלי בנוגע לבחירת האבא לילדי, למדתי שיש בי חוסן רגשי עצום.
מסקנה חשובה אליה הגעתי רק לאחרונה שהכל נמצא בידיים שלי, ועלי רק להחליט.
את הידיעה הזו לקחתי להתמודדות היומיומית הפשוטה ביותר ואני יודעת שזה הכל עניין של לסגל לעצמי את הגישה נכונה, כך שאוכל לשלוף פתרונות כשליפה מהמותן.
אתמול החלטתי לאחר חודשים רבים, לצבוע קיר אחד בבית.
הרעיון עלה מבעל הבית שלי שהציע שאשתף את הילדים שלי.
זה מצא חן בעיני, הצעתי להם והם דווקא שמחו, יש להם חופש ועבורם זו פעילות מעניינת.
קניתי צבע, השגתי מברשות מאח שלי (שצייד אותי בעצה חשובה
"הם מתלהבים אך תכלס את תישארי עם הלכלוך, קחי את זה בחשבון").
עם הציוד והעצה החכמה הזו התחלנו לעבוד.
המשימה לצבוע קיר שצבוע בתכלת ללבן.
התוכנית לצבוע פעמיים, מבלי לקחת בחשבון שצבע תכלת, כל צבע דורש שלוש פעמים.
לשמחתי זה היה רק פעמיים, כי אכן הילדים אבדו סבלנות אחר הפעם השניה והלכלוך היה תהומי.
אמנם הצלחתי לסיים את המשימה כיאה למארגנת טובה, אך עם תקלה שלימדה אותי על עצמי פרק חשוב.
לקראת הסוף, כאשר אני סוחבת את המים לאמבטיה, אבדתי את כוחותיי והחלקתי עם הצוואר על ידית דלת המקלחת. לא להיבהל, הסוף טוב.
אמנם קבלתי מכה, היה רעש גדול, הילדים נבהלו ובאו לראות אותי על הרצפה והציעו עזרה.
לאחר מספר דקות, התאוששתי וסיימתי את הניקיון.
התרחצתי.
נשכבתי לנוח כמה דקות, עם הבטחה של א' לעשות לי מסג'. הוא כבר מבטיח לי מסג' כמה ימים. הוא עושה מסג' לאבא שלו והוא רצה להדגים לי את כוחו כבר מזמן. שמחתי, כי המכה שקבלתי מהידית כאבה. ואכן, לאחר המסג', הכאב כמעט נעלם, אני מגדלת מסג'יסט בבית, איזה כייף.
במהלך המסג' ספרתי לו שכשנפלתי וקבלתי את המכה, עלה לי לראש סיפור של חבר.
הוא סיפר לי שברזל חד חדר לו לשוק ברגל.
איך שהוא הוציא את הברזל, פרץ של דם יצא מרגלו והוא נבהל כל כך שהוא מיהר לחסום את הדם וביקש מעובד שהיה לידו לקחת אותו מהר לבית החולים.
הוא חשב שהוא פגע בעורק וידע שאם יפתח את החסימה, ישאר ללא דם וימות.
במיון בקשו ממנו לפתוח את החסימה והוא מיאן "אני עושה זאת רק אם רופא יעמוד לידי, ביקש בתקיפות!"
כאשר הרופא הגיע, הוא ביקש לשחרר את החסימה שעשה עם היד, והדם לא פרץ.
בפליאתו שאל את הרופא איך זה?
והנ"ל אמר "אין עורק בשוק, זה היה וריד והפגיעה גרמה לדם לפרוץ בזרם ולאחר מכן הזרם נפסק".
מוסר השכל מהסיפור של חברי ומהמקרה שלי שהרבה מההנחות שלנו על החיים הן הנחות מוטעות, חלק גדול מהן גורמות לנו עגמת נפש עמוקה וזה בעצם אנחנו המקור לכולן.
היום קמתי עם הארה על החיים והמון כוח להמשך הדרך.
אני אמנם מאובחנת אך זה לא אומר כלום מלבד שאני יודעת היום את הסיבה למגבלה הגופנית שלי.
אני לומדת להקשיב למגבלה ולא להגזים בדרישות שלי את הגוף ומסרבת בתוקף להיהפך לנכה נפשית.
בקבוצת התמיכה בפעם האחרונה, אסנת עסקה באסרטיביות, אני חושבת שאני בעניין של אסרטיביות.
לפעמים זה מתערבב לי עם תוקפנות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
