קמתי הבוקר עם המילה פחד.
אני יודעת שכאדם בוגר, חלק מחיי עבר עלי בהשגחה של אדם בוגר ממני אשר עשה כמיטב יכולתו לעזור לי להצטייד בכלים הנכונים לחיים, ביניהם נושא הפחד היה דומיננטי. הרעיון הוא שהפחד הוא חלק בלתי נמנע מחיינו, עלינו "להתפשר עימו" כיוון שכולם עושים כך. היום אני קולטת שאלה רק מלים.
במציאות היה בלבול גדול מאוד בין תחומים רבים, מתוך חוסר ידע עצום.
היום אני יודעת, שאי אפשר לכעוס על אדם שלא יודע. הפרק הזה עבר. היום המציאות השתנתה.
אני אדם בוגר, יש לי ילדים שעלי לחנך לבגרות ואני לא יכולה לעשות שימוש בעבר שלי לא בשבילי ולא לחינוכם.
כל חוויה נוכחית וכל החלטה, מתבססת על המציאות כאן ועכשיו.
לגבי העתיד, עלי לתפקד במהלך 10 ומשהו שנים הבאות, בהם אצטרך לצייד את ילדי בכלים שעשויים בבגרותם לעזור להם לבנות את החיים שלהם, כאשר היום כבר ידוע לי שמה שאני יודעת רחוק מלהיות מה שהם ידעו עוד 10 שנים, ומה שאני עושה בעיקר הנו, לחזק את האינטואיציה שלהם, לעודד את המחשבה החופשית שלהם ולמנוע ככל שניתן חסימות רגשיות כך שהם התמודדו עם המציאות שלהם כאן ועכשיו ולא ישאירו דבר לא גמור לעתידם.
בקיצור אני דואגת שהם יקבלו את המרב האפשרי במסגרת הכאן ועכשיו.
לגבי, אישה בת 50, נכה רשמית (חולת טרשת נפוצה) ונכה פחות רשמית (
ADD מוזנח) אני עושה את המקסימום המוכר לי ולשמחתי, יש דבר שברור להם, שהדברים נעשים אך ורק מהלב ומתוך אהבה גדולה להם, כיצורים אנושיים.
אני אדם מהישוב שמנסה בכוחות על אנושיים לשמר את היושרה שלה, למרות שמבחינת הדעה הרווחת והשיקולים השיווקיים, אני מזמן יצאתי מכל שיקול אפשרי ולא נחשבת לחשובה מספיק
– דווקא ילדי יגידו אחרת, אך מי מקשיב לילדים?
בכלל, מקומה של אישה בחברה טעון שיפור דרמטי
– אני לא הראשונה שאומרת את זה – אך מיקומו של האדם בחברה טעון שיפור דרמטי (לא רק האישה).
הדעה שיש שווים יותר ושווים פחות רווחת.
לאורך השנים למדתי שאם אני קובעת לעצמי כללי משחק שונים ממה שהיו לי קודם לכן, הכל מסתדר הרבה, הרבה יותר טוב.
כשהיינו צעירים חונכנו על סמך מקובל ונורמטיבי - כבר היום, בדורה של בתי, עניין זה הולך ומשתנה.
הכללים משתנים ולאט לאט לא ישאר דמיון בין מה שהיום קביל לבין מה שהיה קביל מתי שאני הייתי נערה.
כבר היום בולט שהחיים לא צריכים להיות מבוססים על פחד.
אני כבר יצאתי מהמעגל הזה, אך אני עדיין מתנועעת כמריונטה בניסיון לשמר את המעט דיגניטי שנשאר לי, כאדם מהיקום.
אני מודעת לכך שלבד לא אוכל לעשות זאת ובשלב כלשהו אצטרך להצטרף לשותפים, אני עוד לא בשלה לשלב הזה, כי דבר אחד ברור, כדי להצטרף, עלי להרגיש שהם רוצים להיות חלק ממשהו משמעותי וחשוב וגדול יותר ממני ומהם, ולא כדי להאדיר את שמי או שמם, אלא כדי לקדם מטרה שגם הם/ן מאמינים/ות בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
