בתקופה האחרונה הייתי עסוקה בעצמי יותר מהרגיל (כאילו, אני כל הזמן עסוקה עם עצמי, מה זה יותר מהרגיל? כמעט ואני לא עסוקה באחרים?! כאילו דה).
אתמול סיפרתי את סיפור האוטובוס לחבר יקר וזה הוציא ממנו דברים עליהם לא חשבתי כלל.
לחיות בשביל אחרים ולא לחיות בשביל עצמך.
אכן, האפיון שלי, שאני חיה בשביל עצמי ומאוד מתקשה להפגין התייחסות שווה לאחרים, למרות שזה לא לגמרי נכון ואולי אני צריכה לבחון את הנקודה הזו.
סך הכל, כפי הנראה אנחנו חיים בתוכנו, ואנחנו שולטים רק בעצמנו.
אין לנו שליטה או החלטה על אדם מלבדנו.
ההתייחסות לאדם חיצוני שונה מאחד לאחד ואין התייחסות זהה.
אולי כאן טמון הקושי, עד כמה נוכחים אנשים בחיינו ואיזה מקום אנחנו נותנים להם.
כל אחד והמינון שלו.
למשל, חברי הוא מעין נסיך כזה, החיים סובו סביבו מאז גיל צעיר, הוא לא שוקל צרכים של אף אחד אחר עד גיל 25, ואז, עם המחויבות המשפחתית, אותה הוא לוקח כדבר מובן מאליו, נולדו לו ילדיו, ברור לו שהוא צריך לקחת אחריות, אך כנסיך, הוא הסביר לעצמו מה האחריות שהוא צריך לקחת וכל השאר, כל מה שלא נראה לו חשוב, הוא מתעלם וחושב שזה מיותר (אפילו שזה לא), אך הוא נסיך, הוא קובע מה חשוב ומה לא, אין שם משהו או מישהו אחר. אין לו ספק מה תפקידו בכוח, לוקח אחריות עד הסוף, אך
……. אליה וקוץ בה.
כאשר היה צעיר, הדברים היו ברורים לחלוטין, לא נשאלו שאלות, הכל היה "פשוט" יותר ולא נדרש לשקול שום דבר מהותי.
הוא גדל ו"פתאום" עלו תופעות אותם לא לקח בחשבון ולא חשב כלל שהן קיימות ועליו להתמודד איתן, כי אי אפשר להתעלם מהן.
אז, כך מתנהל העולם, והוא כנסיך, במרכז החיים, ועל פיו יישק דבר, הדברים צריכים ללכת כדרכו.
מצד שני, יש את כל המחויבויות שהוא לקח על עצמו, כי כך צריך להיות ולצורך כך מכניס אישה לחייו אשר עושה אתו ילדים משותפים.
אז מתחיל לקרות משהו מעניין, שהחברה עד היום לא נתנה את הדעת על כך, והיום, כחברה שבעה ונהנתית ונוחה אמורה לשים את הדעת עליה.
מכאן צצים נושאים חדשים שעד כה, כתוצאה מהעומס הרב טואטא מתחת לשטיח.
איכות חיים.
יש ביכולתנו היום לבחור איך אנחנו רוצים לחיות מבחינה חומרית, גם ביכולתנו לבדוק את כל הנושאים הרגשיים שהתקלקלו לאורך החינוך שלנו.
הדילמה קשה, האם לחיות טוב מבחינה חומרית או לבחור קודם כל לטפל בקשיים הרגשיים ולאחר מכן בחומריים?
האם כאשר נטפל בנושא החומרי הקשיים הרגשיים ייעלמו?
איך מתמודדים עם קשיים רגשיים?
האם יש לנו שליטה עליהם?
האם אנחנו בכלל רואים אותם?
האם המערכת ערוכה לטפל בהם?
האם המערכת החולה יכולה לטפל בחולים?
התבוננות מעמיקה והודאה שונה מהסתרה.
כאשר מתבוננים ורואים את הקיים, לומדים לחיות אתו בדרך הנכונה שלו ולא מתאמצים לעשות דברים בכאילו כדי להיראות שכביכול הכל "בסדר".
אם מתמודדים עם הדבר ה"אמיתי" אולי בחלק מהזמן זה יכול להיראות רע, אך גם אותו הדבר יכול להיראות טוב, ולנו יש שליטה על החשיבה (איפה שעל הרגש פחות) ששם אנחנו יכולים לעבד נתונים ולהגיע לצייר לעצמנו תמונה שתתאים יותר לרגש (ולא ההפך).
אך כאשר לא מוכנים להתמודד עם זה, מסתירים, מתכחשים, מתנגדים וחושבים שאם לא רואים (אז חושבים שיש שליטה על כך) אך זו הונאה של עצמך, האנרגיה שאנו מוציאים על הרצון שלנו "להיראות כפי שאנחנו חושבים" היא עצומה בעוד בדרך השניה, כלומר, לראות מה יש, ולמצוא פתרון שיתאים למצב, כמות האנרגיה המבוזבזת היא פחותה ומשאירה מקום ליצירתיות ולשמחת חיים.
העיוות הוא ענק, גדול עד כדי כך, ש-30 שנות חיים, קריאת ספרים
– ראיית סרטים – ומעורבות ללא גבול באומנות אינם מרפאים את הקלקול אלא רק מעמיקים אותו, כי במקום להתבונן בחסר, כל הזמן מוסיפים עוד נדבך למקולקל בניסיון להצדיק את המעוות והכל תחת הכותרת – שלא יראו, שלא ידעו.
והאבסורד הוא
– שכולם רואים וכולם יודעים ושאי אפשר להסתיר את זה וכל ניסיון הוא כשלון מראש.
והאבסורד הוא
– שהפתרון טמון בהתבוננות במה שיש והתמודדות עם האמת שזה מביא.
והאבסורד הוא
– שאולי זה כרוך בתחילה באי נוחות – כי זה תהליך שרואים אותו באופן פרטני – אך ברגע שמתמודדים – כל הסביבה מתחילה להשתנות בהתאם, כי זה מדבק וזה שווה לשנות עבור כולם והראשון שעושה את זה הוא זה הזוכה למירב התמיכה וההוקרה.
ולא, זה לא בהכרח כסף, אך זה משהו שמעבר לכסף, דבר שכסף לא יכול לספק, זה משהו שמתבטא אצל כל אחד בדרך אחרת.
וכן, לצערי, יש רבים שאינם שם לעשות את זה, כי הקושי שלהם גדול מאוד וזה יקח להם יותר מחיים שלמים, אך זה יכול לתרום לדורות הבאים, גם שלהם.
הכל מתחיל מהגרעין הקטן הזה שקוראים לו "אני".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
