המציאות מחייכת אלי שוב

יש התרחשויות שלהם יש לי שליטה לא רעה, זה כבר זורם כחלק מהחיים שלי, יש אחרות שהתחושה שלי היא כאילו עשו לי NOCK OUT.

זו שטות ממדרגה ראשונה, מי שישמע יחשוב "כולו החליפו לה מחשב!", וגם אני מתייחסת לכך בצורה הזו, "כולו החליפו לי מחשב".

כולנו בבית מתייחסים לכך בצורה כזו, "כולו החליפו לנו מחשב".

למרות שהפוטנציאל של המחשב היום פי כמה מהקודם, עדיין ההתייחסות היא, "כולו" מחשב.

ההרגשה הזו שקודם לכן, חלק גדול מהתוכנות לא עלה, ההרגשה שכול הזמן הוא נכבה, שחצי מהזמן עסקנו בלכבות ולפתוח וכמובן בכך שאנחנו כלל לא יכולים לסמוך עליו, כי הוא הולך ושובק חיים אל מול עינינו (גוסס כמו בן אדם אשכרה) ופחות ופחות הפכנו אותו לחלק מהבית, הורגש.

והינה, המחשב הוחלף וכל אחד בענייניו כאילו, זהו, חזר לחיים, אפשר להשתמש בו, הפוטנציאל קיים, אפשר לחזור לעניינו.

המון דברים שקורים במקביל ובבת אחת בהחלט גוררים התייחסו כזו מן הסתם.

שינויים, אף שהם טובים גורמים להתייחסות כזו.

קודם כל מכרתי את האוטו, קניתי לילדים את הספרים לבית ספר לשנה הבאה, קניתי מחשב משומש במצב טוב, צבעתי קיר בבית ואנחנו ערוכים לשנת הלימודים הבאה.

אני מחפשת עבודה, אני בודקת אפשרות לשנות בית חולים, הפסקתי להזריק את הזריקות, הקיץ בסיום שלו, לא להאמין, קיץ חם, כרגיל, השנה עברתי אותו בפעילות מלאה ובלי מזגן.

אני נערכת לחיים.

החיים שלי נעים בשני מסלולים, מסלול אחד הוא המסלול הישן והמסלול השני הוא המסלול החדש.

בישן קיימים הזיכרונות – אותם דברים שנהגתי לעשות כמו פעם, שזכרתי את השיקולים שלי דאז, שחוויתי כל מיני דברים, קשה להאמין, אך אני מתקשה למחוק זיכרונות, למרות שבמחשב אני מוחקת כפייתית, אין לי דבר מאופסן, אמנם התחלתי לצרוב דברים חשובים ואני מערימה ספריה, אך זה נראה לי לגמרי זניח, לגמרי מיותר, לא חשוב.

חשבתי להסתכל על דברים שעשיתי לפני כמה שנים, כאשר התחלתי לשמור קבצים, אך נראה לי שזה עדיין לא מספיק רחוק כדי להתייחס אליהם בנוסטלגיה ועדיין אני מסתכלת עליהם כמשהו מוכר ומאוס.

אני כל הזמן מקווה שהדברים הישנים יעבדו על החדשים, כי אחרת כל המלאכה שלי מיותרת לגמרי, עוד לא בדקתי, אני פוחדת לבדוק.

מקודם הצצתי בסרט שראיתי לפני כמה שנים "דמעות של שתיקה", עד אשר הבן שלי קם והעברתי תחנה, הוא לא צריך לראות סרט שכזה ואני?

אני נבהלתי מלראות סרט שכזה, כבר אז נבהלתי והיום עוד יותר.

אני מרגישה שהשתנה אצלי משהו מהותי וזה לא דבר אחד, זה משהו שמשתנה בכל גופי ונשמתי.

הישן מבצבץ לו ומאיים להחזיר אותי לשם והחדש קורץ לי, בואי תשכחי מה שהיה, תבני לך את האדם החדש שבך.

התודעה שלי משתנה, ההתייחסות שלי לסביבה שלי משתנה, ההתייחסות שלי לעצמי משתנה, לאט לאט מתחילים לקרות דברים, אף שהם קורים כל הזמן, היכולת שלי לחדור אלי שונה, אני נותנת להם מקום אחר.

אני מרשה לעצמי לראות דברים אחרת.

לא פוחדת.

אני קולטת שההתייחסות של האקס שלי חדרה לתוכי מאוד מאוד ואני לא הצלחתי לשמור על הנפרדות שלי.

הרבה דברים מתחילים לקבל אופי אחר.

הנדנדה שלי לבדוק האם אני עושה נכון והחוסר בטחון שלי שאולי אני לא עושה נכון, הולך ומצטמצם.

אין כלל את ההתייחסות והקושי הזה, אני כבר לא בתוך השאלה "האם אני עושה נכון", אני גם לא בשאלה "אני חייבת להצטדק".

אתמול אחי זרק לי משהו שהשאיר אותי מהורהרת, זה לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה, הפעם הצלחתי להתייחס לזה אחרת.

ה"בינתיים" הולך ומתגבש ומקבל אופי של שלב חדש ויציב יותר.

הזמני מקבל מלים והסברים והגיון, מותר שזה יהיה זמני, אני צריכה שזה יהיה זמני, עד אשר אקבל את האופי החדש ואולי בעצם הכל זורם כל הזמן?

הקביעות היא במחשבה - ברגש, לא בחוץ - בפנים, כך שלא משנה כמה נשנה - הבפנים איתי לכל מקום בו אפנה.

זה מה שהשינוי החיצוניים גרמו לי – קצת הזיזו לי את הגבינה – הבפנים עובד כל הזמן – מוכן לכל שינוי – לא רק פיזי חיצוני – אלא פנימי – שם ההתרחשות האמיתית.