המציאות מחייכת אלי שוב

אני באמצעיתו של ספר אשר נראה לי שיהפוך לעיסוק הבא שלי.

שם הספר הוא "עולם השקר" שנכתב על ידי אדיר כהן – כן, פרופ' אדיר כהן, ראש הקתדרה לחינוך ולחברה באוניברסיטת חיפה. לקחתי את הספר הזה מהספרייה.

אני עוסקת שנים בנושא השקר.

אתמול פגשתי אישה שמעולם לא הכרתי, שספרה לי שבעלה הראשון היה "שקרן" פתולוגי, וגם אני נתקלתי בתופעה הזו בחיי, כאשר האקטואלית ביותר היא בני הצעיר.

השקרנים הגדולים ביותר בחיי, הם האנשים שאהבתי ואהבו אותי (וזה התחיל באבי מולידי).

מעניין, המחבר לא מזכיר התייחסות שונה בין גבר לאישה בנושא השקר.

אני מאמינה שרק על זה אפשר לכתוב ספר עב כרס. למרות שיש לי חבר שלא רואה הבדל בין המינים בתחומים השונים ולא חושב שיש הבדל בין גברים לנשים כלל –אני נוטה להסכים איתו חלקית, עדיין אני מאמינה שיש אי אילו הבדלים.

הספר מונה 650 עמ'.

לא, אני לא קוראת את כולו, רק את הקטעים שמעניינים אותי.

אני בפרק ג' - אמת כסיכון מקצועי.

אני מצטטת

בעמ' 548. "קורט ה. וולף (שוהם – רוזנשטיל, 1985) מציין כי האח הגדול (1984, אורוול) אינו צריך לדכא אותנו ..... אנו העריצים של עצמנו ועל כן אין העריצים חשים עצמם כעריצים.

.............. הטכנולוגיה היא אחד המרכיבים החשובים ביותר ב"הם" של אורוול המצויים בתוכנו והמהווים חלק מאיתנו..."

בעמ' 549 הוא מצטט מהספר "הידיים המלוכלכות" של ז'אן פול סארטר:

"הדרר: אני אשקר כשיהיה צורך ואני לא מזלזל באף אחד. לא אני המצאתי את השקר. הוא נולד בחברה מחולקת למעמדות וכל אחד מאיתנו ירש אותו בלידתו. לא על ידי סירוב לשקר נבטל את השקר, אל תוך שימוש בכל האמצעים כדי לחסל את המעמדות.

הוגו: לא כל האמצעים הם כשרים.

הדרר: כל האמצעים כשרים כשהם יעילים."

אדיר כהן מרחיק לכת כאשר הוא מקדיש 9 שורות על מעלליו של הרצל, איך הוא גנב את הבסיס לספרו "מדינת היהודים" מסופר אנונימי בשם מוריס ז'ולי.

הוא גם מדבר על שקריו הפוליטיים של ז'אן פול סארטר כפי שכתב פול ג'ונסון (1996) כשהוא מסביר שהאינטלקטואלים היו מוכנים לכל שקר כדי לבסס את מעמדם. (להזכיר, סארטר תמך בזמנו בסטאלין, קומוניזם, שבדיעבד נודע לכולנו שזה היה אחד מכשלונותיה הרבים של המאה ה-20) והיו עוד כמה וכמה (כמו היטלר, מוסוליני, בוש ועוד).

בקיצור, אני לא אכניס ספר של 650 עמ' שנכתב בקפדנות וזיכה את כותבו בתארים ואזלזל בפועלו.

מהמעט שקראתי, אני נוכחת לדעת שנושא השקר מושרש בצורה מאוד מאוד חזקה בתרבות מאז ומעולם וזו גרמה לעיוותים הגדולים ביותר שנעשו אי פעם. אין ספק שהדמיון האנושי מאוד מאוד מפותח, היה לו אלפי שנים של התאמנות בלהיות שכזה. כענן שעובר בספר עב הכרס הזה, השקר עובר מדור לדור.

בתחילת המאה ה-21 הגיע הזמן לשנות את ההתייחסות.

לנו כנשים, בפרט כמיעוט נדרס, המצאנו דרכים חלופיות להתמודדות עם החיים ולהוכחת צדקת קיומנו.

הדרך עדיין ארוכה, אך העובדה שהתקיימה שיחה כמו זו של אתמול, מראה שאנחנו במקום שווה התייחסות והמשכיות.

למה אני עוסקת בשקר?

כי לטענתי, יש דברים ייחודיים לנשים שהשקר לא יכול להתקיים בהם.

כמו למשל, ברגע שיוצא הצאצא מהבטן שלנו, זו כבר עובדה שצריך להתמודד איתה (אישה כגבר, אי אפשר להתעלם ממנה) אז? מה עושים?

כל מה שנתקלתי בו ב-30 השנה האחרונות היה בעיני מוטל בספק גדול וכיום כאשר ביתי בת כמעט 20, אני מבינה היטב למה זה.

לדעתי, חסרה שם ידה ומוחה של אישה.

איפה אנו חסרות?

במקום לעסוק בו ובכישלונותיו (הגבר), עלינו לעסוק בנו ובכוחותינו ויכולתנו.

מעניין שכשנשים מדברות יש כבר כמה הנחות יסוד שאין אותן עם גברים.

למשל, ההתייחסות שלנו לילדים שלנו.

אנחנו לא מתווכחות מי צודקת, אנחנו מדברות מהמקום שזו אמת צרופה, כי אנחנו רואות ויודעות.

או למשל, בנוגע לכסף, ברור לנו שאנחנו צריכות אותו לפרנס אותם (את ילדינו) ואנחנו מצטדקות כל זמן שאנחנו צריכות לדאוג לעצמנו, למה?

או למשל, שאנחנו יודעות בוודאות, שקשיים שהילדים שלנו נתקלים בהם, זה לא אשמתנו, הם נולדו עם זה ואנחנו לולייניות בניסיוננו לעזור להם (מתוך הדעות הקדומות הקשות שבהם אנו נתקלות בדמויות שררה (כמו מורות, בעלים וכו').

למה הם זוכים ליחס מועדף כאשר הם אומרים דברי בלה?

יש הרבה נושאים שדורשים התייחסות ובדיקה.

אני גרועה בשיטה הקיימת, שבה צריך כביכול להוכיח את צדקת דברי בצטטות ובדברי חכמה.

ובכלל, אני לא עוסקת בלהיות צודקת, אני עסוקה בחיים ובדברים שעובדים במציאות, כל השאר לא מעניין אותי.

לא מעניין אותי להצדיק, להיות חכמה, להיות מוכרת, מה שמעניין אותי זה לעשות שהדברים יעבדו בשבילי ובשביל הילדים שלי. לא עסוקה בלהציק ולעשות רע לאנשים אחרים, אני לא יודעת איך עושים את זה ואם יש מישהו שחושב שעשיתי לו/לה רע, שיבדוק את עצמו/מה בדבריו/ה. כי לדעתי ולתחושתי, אין אשמה בין בני האדם.

ובכלל, למה כלל להצטדק, בעיני זה כמו להוכיח שאין לי אחות.

(המשך יבוא)