המציאות מחייכת אלי שוב

נרדמתי עם המשפט הזה, לא לפני שרשמתי אותו על גבי דף נייר כדי שלא לשכוח אותו. למחרת היום למרות שקרו דברים רבים ביותר, חוויתי את היום יום, דקה דקה וכשאני כבר מתיישבת לכתוב, אני צריכה להחליט על מה להתמקד, מה מעסיק אותי ועל מה לשים את הדגש.

היום, למעשה אתמול, החלטתי שעד יום חמישי (ראשון לספטמבר) עת אפגש עם ליסה, אני צריכה להיות מוכנה עם תוכנית לחיים ומה אני הולכת לעשות במהלך החודש הקרוב.

אני כבר יודעת שלכל אחד הצמתים שהוא/היא בוחר/ת להיעצר בהם ואלו לטאטא מתחת לשטיח או לפזר לרוח.

נראה שכך אנחנו חושבים ובנוגע ללב?

לא כולם ערים ללב מספיק, בעצם מה אני מדברת על כולם, אני כפי הנראה לא ערה מספיק ללב.

תוך כדי לימוד איך א' קולט דברים שבלב, גם אני יחד איתו לומדת.

אתמול היה משהו כזה.

זה תמיד בא לי בהפתעה, כאילו איך לא? זה בא ממנו, אני לא בתוכו, למה שאדע מה עובר לו בראש?

ראש/לב? האם זה לא אותו הדבר בעצם?

הוא החליט לעשות חור באוזן.

הוא קנה אוסף של 5 סוגים שונים של עגילים ולאחר שהלך מספר שבועות עם האחד, החליט להחליף עם אחר.

הוא לא יודע לעשות את זה לבד וביקש ממני שהחליף לו את העגיל.

זה היה זאגה של שלושה ימים.

קודם להוריד את העגיל הישן, שאותו סגרה המוכרת בחנות ולכן אני לא ממש ידעתי איך לפתוח (אז מה אם אני אישה?) הכאבתי לו ולקח יומיים של טיפולי אוזן עד אשר הצלחתי להסיר את העגיל.

לאחר מכן היה צריך לשים את העגיל השני, אותו הוא בחר.

שוב בלגן, הכאבתי לו שוב (כבר היה מודע לכך שזה עשוי לכאוב, לכן גם היה בהיכון ובמתח ניכרים) ניסיתי לשים עגיל נבחר אחד, ללא הצלחה ועם כאב תהומי (כך לפחות מהעדות הנצפית ומהבכי שהצלחתי להוציא ממנו).

הכאב היה העניין החשוב, אך חשוב ממנו הייתה האכזבה, היום הולכים לשעת גיבוש בבית ספר (יומיים לפני תחילת הלימודים) והוא רצה לענוד עגיל (כדי שיחשבו שהוא קול) ואני "מונעת" את זה ממנו, על ידי כך שלא מצליחה לענוד לו את העגיל שהוא בחר.

בכי קורע לב, אכזבה תהומית שלא ניתנת לאחות את הפער וסוף העולם מוכרז.

לאחר שניות של מבוכה מצדי וניסיון להבין מאיפה הכאב פורץ אצלו, תוך תשאול אינטואיטיבי, פתאום קלטתי, שהמצב הוא, שהייתה לו תמונה ברורה איך עליו להופיע בבית הספר (לא נעליים, לא בגדים, רק עגיל) והתמונה הזו לא תתממש והבכי קורע לב.

ברגע שקלטתי את זה (בתשאול קצר מצדי) החלפנו עגיל, הסטתי לרגע את המחשבה שלו מהפחד שלו להחדיר עגיל לאוזן הכואבת ותוך פחות משנייה העגיל היה בפנים.

פפפפוווו גדול עבר את לבי, הצלחתי.................

הכול בא על מקומו בשלום.

ברגע שהעגיל היה בפנים, כל רגעי המתח לפני נשכחו כלא היו, המשימה הושלמה.

הולכים למחרת עם עגיל באוזן.

התוצאות פחות חשובות, הבפנים שלו הושלם כפי שהוא רצה בדיוק ובאותה השנייה עברנו למשהו אחר.

לא להאמין ................. אני לא חושבת כך, אני יודעת מי כן.

היום קרה דבר דומה עם שרוכים לנעליים.

תחילת שנת הלימודים הגיעה והלחץ גובר.