המציאות מחייכת אלי שוב

יש קטעים של ירידה שבהם אני חוששת שאעלם וקולי לא ישמע.

זה לא קל ולא פשוט לעמוד בעמדת אספן, ולקלוט את שקורה מסביבי במהלך השנים האחרונות.

לא קל ולא פשוט לעמוד מהצד ולהסתכל ולראות לאן פני האדם.

כאמונה על נושא התרבות אני קולטת, שכסף מתוקשר היטב וכל השאר זקוק לניעור לא קטן.

התרבות הלכה והצטמצמה והתפצלה לאלפי פירורים קטנים ולממשל היה מאוד נוח עם זה.

שרות הדוב המצוין עושים אחינו הפלסטינים אשר מראים איך אנחנו יכולים להיות אם ישחררו את הרסן.

אנחנו הישראלים, רואים מה שקורה במגרשי הכדור רגל וזה נהדר, כל אחד רואה את הקבוצה השנייה והכול דרך התקשורת, וזה מצוין.

אף אחד לא ממש יודע מה התקשורת מקרינה, הוא עסוק בחיי ההיסטריה שלו, בחלקת אלוהים הקטנה שלו ולא מעיז לצאת מזה.

מעניין, אם פעם היו גבולות נחשבות לגבולות השבט, היום הגבולות הן, הרחוב שאתה גר ועוד קצת.

ההעזה לצאת מהגבולות האלה היא גדולה.

כל אחד מתמקם בגבולות הנוחים לו, בוחר את השבט שלו ונקודת ההתייחסות שלו, את המוזיקה שהוא אוהב/אהב כשהיה פנוי לזה בגיל .............. וואלה לא זוכר, במסיבה היחידה שהלך בגיל ........... וואלה לא זוכר, ורוצה לעשות חיים כמו בטלוויזיה.

אני נמנית עם דור התפר שמתחיל להבין כגדול וכצעיר, שתרבות, זה כמו מתמטיקה.

שיש לה שלבי התפתחות, שחייבים להתנסות בדברים, שהטעם יש לו כרונולוגיה, שהדעה יכולה להשתנות, שמה שרואים מכאן לא רואים משם.

נכון, אני מעיזה יותר מהמקובל.

החברים שלי מעיזים יותר מהמקובל, אך עדיין החברים האלה שעליהם אני מדברת, שגרו במקומות אחרים כמו, ארה"ב, הודו, דנמרק, ספרד, אל סלבדור – גרו לא תיירו אפילו, הם קולטים דברים אחרת ממה שאני קולטת שנולדתי בארגנטינה ובאתי לגור כאן בגיל 11.

זה נראה אחרת.

עד גיל 20 מתעצב טעם התרבות שלנו והוא יכול להישאר שם או לגדול גם אחרי, תלוי איך אנחנו מתייחסים לזה ותלוי דברים רבים.

זה לוקח המון המון זמן שלא כמו בלימודים, וגם אז, כשחווים את זה, זה מצריך מידע עצום וגם אדם שילווה אותך בדרך הקשה הזו כדי שתקלוט על מה מדובר.

הפער הזה הוא כמובן ניתן לגישור, אך אם אתה הולך קדימה והחברים שלך לא, זה מונע ממך להמשיך הלאה, כי אתה מוצא את עצמך לבד, אף אחד לא אוהב להיות לבד.

נשים לבד כל הזמן, אמנם יש להן את הילדים שלהן, אך בסך הכול הן נשארות לבד ואף אחת לא מקבלת את מקומה, אני רואה איך הן מסתובבות ומחפשות מה לעשות והן לא יודעות, כי שנים לימדו אותן להיות כמו הבעל, והבעל נפטר או מתגרש מהן, ומה הלאה?

בקיצור, אני לא רוצה להגיע למצב הזה, יש לי 30 שנה לחיות, ואני רוצה לחיות אותם הכי טוב שאני יכולה, וזה מצריך ממני לעשות בדק בית רציני ולהתברג מחדש בחיים וזה לא פשוט, כי רצתי קדימה והשארתי את כולם כולם מאחור.

היום אני צריכה לאסוף את הפליטים ולראות מי מהצעירים מוכן להצטרף אלי וללכת קדימה אל האור.

אני במקום לא רע בסך הכל, דווקא כשאני מסתכלת לאחור במה שהשארתי וחשוך שם, אני מבינה שאני במקום הנכון שהייתי צריכה להיות כל הזמן, קדימה אל האור.

השארתי את כולם מאחור, רוצי רוצי קדימה, את תגיעי.