המציאות מחייכת אלי שוב

מאתמול שדברתי עם רבקה, אני אבלה.

רבקה היא המטפלת של תאומי, היא גידלה לי אותם בשנתיים הראשונות של חייהם ובלעדיה אני הייתי אבודה, כמה שהיא מקצועית ושווה, אין לי מילים לתאר. היא פשוט היתה עבורי ועבורם, יותר מסבתא שהיתה חסרה.

היא עבורי אדם חשוב מאוד.

מאז שסיימה את עבודתה (כשהם בני 2) ועברו למעון, היא דאגה להתקשר אלי שנה אחרי שנה, בראש השנה והתעדכנו האחת אצל השניה. היא פשוט נשארה חברה טובה.

לאחר שסיימה את תפקידה אצלי, דאגתי להמליץ עליה לממשיכה שלי, דאגתי שהיא תקבל מהבאה אחרי יחס מתאים לאישיות המדהימה שלה וכך היה. היא פשוט היתה שווה כל המלצה ואכן, היא מעולם לא היתה חסרה עבודה, היא באמת משהו מיוחד.

השנה, רבקה לא צלצלה אלי, וכולנו הרגשנו בחסרונה, אפילו האקס שלי והבת שלי, שלא מתה עליה (נו טוב, היא קנאתה קצת בתשומת לב שאני קבלתי), בכל אופן, כולנו התפלאנו איך זה שרבקה לא התקשרה?

אתמול התקשרתי אליה ולתדהמתי סיפרה לי, שבנה - רווק בן 30 +. נהרג בפיגוע לפני 8 חודשים, לכן לא התקשרה.

אמנם יש לה בת גרושה עם שני בנים, כשאחד מהם נולד בסמוך להולדת התאומים שלי, אך  וואי לי... כמה שזה ציער אותי, אני כבר יומיים מסתובבת עם המחשבה והתחושה של הצער.

אין דבר גרוע לאשה מלאבד את בנה/בתה.

זה תמיד נוכח אל מול עיני המחשבה הזאת.

לצערי, זה קרה למלאך.

רבקה, שבעלה הכה אותה וזו הסיבה שהיא התגרשה ממנו ונשארה עם שני ילדים, היום הגורל היכה בה שוב והפעם בחוזקה שקשה לתאר.

עצוב לי.