המציאות מחייכת אלי שוב

המשפט הזה נוכח בחיים שלי המון וקופץ לראשי מדי פעם.

אני נפגעתי קשות מהיחס הכולל שהורי (בעצם אבי) התייחס אלי.

אני יודעת שזה כלל עולמי, אני יודעת שכל אחד מוצא את הדרך שלו להסתדר עם הוריו  ואני?

אני עם השנים פתחתי כל מיני מנגנונים שהם לא תלוי ראש מגנים עלי.

כנראה שהראש הוא מכונה מיוחדת, לא רעה יותר או טובה יותר מהחלקים האחרים למזלי יש עוד דרכים לטפל בשריטות שלה. אולי מסיבה זו הייתי ערה מהרגיל בנוגע לתיפקודה ולתיפקוד הגוף ככלל.

הקושי הזה, הביא אותי לחקור נושא שרבים לא מעיזים להיכנס אליו, לבלתי נודע, לכל אותם מקומות שלא מדברים עליהם אף שכולנו, בלי יוצא מהכלל, חשים בזה.

כך קורה שאני ערה לכל מיני דברים שאחרים לא קולטים שנובעים מכל מיני תחומים.

למשל, על הבוקר ראיתי סרט של הילדים שבו מופיע אדם מבוגר, מפלצתי ומגעיל, כשמראים אותו כשהוא היה תינוק, מה הוא המפלצת הזו היית פעם תינוק?

המפלצת הזו היתה פעם תינוק (לילדים זה ברור, מה עם המבוגרים? הם שכחו).

ואתמול דברתי עם חבר שלא ראיתי מזמן, והוא הדגים לי בשיחה שלו, שלמרות שאנחנו הכרנו מספיק שנים (לדעתי 4) עדיין יש דברים שלא חדר לתודעה שלו, למרות ההכרות בינינו והעיסוק של שנינו בשטחי התעניינות דומים.

זה הפליא אותי מאוד, וזה הראה לי שוב, הדג מסריח מהראש.

קשה לנו, לקלוט (לאט לאט נצליח, התקשורת והחברה דואגת לטפח עד כמה אנחנו לא מבינים כלום, אז זה לא נכון בכלל) כי לכולנו המכונה המדהימה (גוף האדם) וכולנו צריכים  לתחזק אותה, אותה כמות של זמן, 80 שנה ואולי אפילו יותר.

המכונה הזו היא כל כך, אבל כל כך מתוחכמת שאין אדם אחד, שיודע להפעיל אותה בצורה וירטואוזית. לא רק זה, שגם אדם אחד לא מסוגל, עדיין, לגלות את כל צפונותיה, ונדרשים מחקרים אינספור שגם הם עדיין לא מגלים את צפונות המכונה המדהימה הזו.

ואנחנו? ואנחנו מסתובבים, מיליונים של מכונות כאלה, ממציאים כל מיני, מחנכים בחוסר ידע, ממציאים כל מיני משפטים, מחשבות, מנצלים מה שאפשר מהמכונה, וזורמים לתוך הבלילה שלעתים הופכת למאוד מבחילה, שנרקמת שנקראת בני אדם.

בינתיים לקח, אלפי אלפי שנים, להבין איך האדם מתפקד, ורק לפני 100 שנה, האדם הצליח לקלוט שיש לו חלק חשוב, אם לא מהותי בגופו, שזקוק להתייחסות מאוד בסיסית ויסודית בגדר, הדג מסריח מהראש.

אלדוס אקסלי כתב ספר מאוד מעניין בשם... שכחתי את השם... תקראו כאן תקבלו מושג על מה אני מדברת http://www.huxley.net/ בכלל, הוא עסק בנושא הזה, בתחילת המאה, אני מניחה שמאז התגלו הרבה, הרבה דברים שלא נודעו בזמנו, בכלל ובטח שלא על ידו.

אני מתחילה לקלוט מה מעניין אותי, ואיך זה יושב לי על הראש המסריח שלי.

אז, בגיל מאוד צעיר הבנתי שהראש שלי זה לא הכל, ושיש אי שם, משהו שהוא לא הראש.

היום אני יודעת, ואני מרגישה ואני קולטת הרבה מדרכי הפעולה של הראש המסריח שלי וחלקים אחרים של הגוף שלי.

אותו ראש שרוט, לאט לאט מצליח להתארגן, למרות השריטות.

אני לאט לאט עוזרת לשריטות להגליד, זה עוזר לי לראות דברים שקודם בגלל השריטות, לא יכולתי לראות, כי השריטות כאבו מאוד והיו כל הזמן טריות וצורבות.

מעניין, כבר מזמן (אני זוכרת אפילו את התאריך ומתי בדיוק זה קרה) לפני 5 שנים, קלטתי, שהזמן שלי, יש לו, את הדרכים משלו ועלי לכבד את הזרימה שלו ואת הקצב המיוחד שלו והעובדה שהוא בעל מספר משמעויות בו זמנית. במיוחד לאישה שבי.