המציאות מחייכת אלי שוב

אתמול חל יום ההולדת של תאומי בני ה-10.

אני לא מהמתכננות לטווח ארוך ופתאום אני מוצאת שמשהו חשוב קורה ואני לא תכננתי.

זה טוב? זה רע? לא יודעת? אני מתנהגת בצורה שונה ממה שנשים בדרך כלל מתנהגות או עשויות להתנהג.

היחס של האקס שלי כלפי ואני כלפיו,לימד אותי שבעצם מגיל מעוד צעיר, כדי להימנע מהתייחסות כואבת נמנעתי מלעשות דברים נשיים.

אחי, שהם בנים, בחרו נשים מדהימות להיות בקרבתם והן עושות את העבודה עבורם.

אני נשארתי עקרה, יתומה מכל התייחסות שמתאימה לבנות, רק בנים ואני חשה את החסר בלבי.

ככלל אנחנו הנשים לא זוכות ליחס המתאים מבחינה חברתית וככל שאנחנו (דווקא לא אני) אבל נשים רבות, עושות, זוכה ליחס משפיל, מבזה ולא הגון בכלל וזה מעליב אותי באופן אישי, כנציגה של קבוצה עצומה ומדהימה שחיה בקרבנו ולא זוכה ליחס הנכון.

אנחנו, כנשים, למדנו לקבל את הגזרה כדבר מקובל ונכון, איפה שזה ממש לא נכון.

בכל מקרה, זה בכלל לא מה שרציתי לכתוב עליו.

בני אתמול היו בני 10 ואני בימים אלה, מתקשה למצוא את הזמן להתפנות אליהם וזה עושה לי יסורי מצפון נוראיים.

יש להם רק אמא אחת, והיא "אמורה" לעשות כך ולא אחרת.

זאת הדעה שלי, שגזורה מהמקובל, אני אדם ככולם.

אך בפנים בפנים, אני יודעת שלא כך הייתי רוצה שהם יחגגו את היום הולדת שלהם.

שלא כך יחוו את החויה המדהימה הזו של להיות בני 10.

והיום אני הולכת לשנות את ההרגשה שלי ולכתוב להם ברכה.

ולחבק ולנשק אותם (עד כמה שיתנו לי) ולהתייחס אליהם ולהפוך את היום הולדת שלהם למשהו בלתי נשכח.

כוחה של אישה.