המציאות מחייכת אלי שוב

שכבתי במיטה, מגוללת בראשי בפעם המי יודע כמה את ההסבר למציאות שמתגלה אל מול עיני.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

בוחרת להישאר ללא רגש, בשביל מה לבזבז אותו על קטנות?

ובכל זאת, לא יכולה להתאפק, זה גדול עלי, עדיין גדול עלי.

עדיין מרגיז.

דקה אחרי שהוצאתי את זה מהמערכת, כאילו לא היה, אולי זה המנגנון שאני צריכה להפעיל? ובלי רחמים?

יש למישהו רחמים עלי? (זאת השאלה שאני שואלת כל פעם שזה קורה).

חשבתי על דברים רבים, למשל, איך לשרטט לי את המציאות טובה יותר לעיני, מבלי להתחשב בדבר ממה ש"צריך" להיות. פשוט לשרטט את זה מה"בחירה" שלי בלבד, ללא "צריך", ללא שום שיחה שעשויה להסיט אותי מהערוץ החדש שאני יוצרת, ללא – פשוט ללא.

ממילא אני עושה מה שאני רגילה לעשות, כי את זה אני עושה הכי טוב שאני יודעת.

ולהסביר?

בשביל מה?

אין אדם שמחפש הסברים, כל אחד בתוך המיץ של עצמו.

מתבשל לו לאט לאט לכוון היציאה.

לא מעלה על דעתו שאפשר גם אחרת, עוטף את עצמו בעטיפות כמה שניתן כדי לא לראות שהמציאות פשוטה להפליא.

חיים מתים ועוברים 80 שנה באמצע.

במהלכן, יש לנו את המנדט, אותו קיבלנו מאישה – פיכס – לעשות כל מה שעולה על רוחנו במגמה שיזכרו אותנו מעל דפי ההיסטוריה.

המעניין הוא, ואת זה גיליתי לאחרונה, מה שנחשב לחשוב כל עוד חיים, הולך ונמוג ומשתנה כשלך אין שליטה על כך ומה שנשאר שהוא חשוב באמת באמת, זה כל אותם הדברים שמהם ניתן להמשיך לגלגל את הרעיון למשהו משמעותי להמשך.

וכאלה, אין הרבה.

הרצון והידע והיכולת להפוך כל דבר שכזה למוכר וידוע וקיים לדורות הבאים הוא די חסר שליטה, והחיים חזקים מכל דימיון שהוא, כי ההיגיון והדימיון קשורים האחד לשני.

ובכלל, אני למדתי משהו מאוד חשוב רק לאחרונה.

אנחנו מתפקדים בכמה רמות ומחלקות בתוך גופנו.

על הכל שולט המוח.

עדיין יש כמה דברים שהמוח לא שולט.

למשל, גבר טוען, ואני נוטה להאמין לו, כי הוא חי עם הגוף שלו שנים רבות, אז אני מניחה שהוא יודע. שהזיין שלו יש לו חיים ותפקוד משל עצמו.

הוא יכול לעשות הפרדה גמורה בין הזיין שלו לשאר חלקי הגוף שלו.

הוא יכול לזיין ודקה אחרי זה לא להכיר את האדם שנמצא מולו. (בעיקר נשים, אך גם גברים).

ואז, נשאלת השאלה, אם זה מולד או שמא נובע מהמציאות החיצונית שנכפתה על כולנו.

למשל, עד לפני מאה שנה, הראיה הייתה כוללת, כלומר, רעיון ההפרדה לא היה חשוב ולא היה למעשה קיים, באף מקום בעולם.

ואז גילו את נושא התיעוש וההפרדה. כלומר, כל אחד מתעמק ועושה חלק קטן במכונה הכוללת.

הוא עושה את זה הכי טוב שהוא יכול.

אם הוא לא יכול – אפשר להחליף אותו/אותה בקלות במישהו אחר.

השתכללנו בכך, וקיבלנו את זה כמציאות נתונה ואז התגלה משהו שלא יכולנו לדעת, כי זה כמות עצומה של אנשים עושים משהו שלא נעשה קודם לכן.

שההפרדה הזו היא רעה מאוד לאנושות כולה.

כמובן, שהאנושות לא תראה את זה כך, עד אשר היא תיפול אפיים ארצה, דבר שיגרום לה להשתנות בהכרח.

יש כבר ניצנים ומחשבות רבות לכוונים אפשריים, נראה שהמגמה תהיה, כל מיני כוונים.

די פלורליסטי.

די מפורק.

הערוץ החדש יצטרך לכלול קבוצה, אני לא אוכל לעשות את זה לבד, NO WAY.

זה מתגבש.