החיים שלי השתנו ללא הכר.
בחודש האחרון חל שינוי דרמטי, בעיקר בגלל שאני נאלצת לצאת בבוקר לעבודה ולשהות שעות רבות מחוץ לבית.
תשומת הלב שלי השתנתה, זה מאוד מצחיק אותי.
אני לא יכולה לעשות שני דברים בו זמנים, בגלל הקושי הגופני שנפל עלי, כך שכשקורה משהו אחד, באופן אוטומטי המערכת נסגרת לכל דבר אחר.
זה לא היה כך, כאשר המערכת תפקדה, אז יכולתי לעשות מספר דברים במקביל (שזה גם לא טוב, כי ביקרו אותי שאני לא עושה דבר אחד טוב מרוב מטלות).
כן, גם את זה שמעתי ממרום שנותי. ובכלל, שמעתי דברים רבים ממרום שנותי.
מה שגרם לי לכתוב זה המנגנון החדש שנוצר אצלי מכורח הנסיבות.
אנחנו, כבני אדם, (טוב, אני, אני) נעולים על "דעות" שרכשנו עם השנים, חוויות, מחשבות, זיכרונות, תפיסת עולם. הכל נבנה על סמך ניסיון מאוד עשיר, שחלקו גם כאב מאוד.
חלק מהניסיון הזה נגרם כתוצאה מהחלטה של מישהו אחר. מאוד יתכן שאותו מישהו אחר, כלל לא הבין מה הוא עשה והוא מתנהל כאילו אצלו הכל בסדר גמור. ובכלל לא מעלה על דעתו שהוא יכל לגרום לאדם שני כל מיני דברים.
וכן, אני לא מתכוונת לאותם דברים שאנחנו בוחרים להיות בתוכם.
אני מדברת על כל אותם צונאמים בחיינו, שנכפו עלינו מכוח עליון (עם זה על ידי מזג האויר, אך גם אנשים מסוגלים לעשות את זה).
ושנים אחרי, לאחר שכבר הבנת שאין את מי להאשים, אתה מנסה לחזור למשהו שיזכיר לך את מי שאתה, לפני שה"צונאמי" קרה.
השניות הקטנות האלה, שבהם זה קורה, ממלאות אותי אושר עילאי. הפעם, אני עושה את זה בשליטה מלאה ובמודעות טוטלית לכך שאני עושה את זה. מכשפה, אמרתי?
זה מורגש לא רק אצלי.
איך אני יודעת?
אני יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
