המציאות מחייכת אלי שוב

מוחקת זיכרונות

אני בן אדם מאוד מוזר, לדעתי.

מאיפה אני קובעת את זה?

מהדרך שאני מתנהגת יחסית לאחרים.

מהעובדה שקשה לי למצוא חברים שיסמכו למי שאני.

מזה שאני לא שומרת את זיכרון העבר כאוצר, וכל הזמן חיה כאן ועכשיו והולכת רק קדימה.

אני לא שומרת את הפגיעות שלי לאורך זמן, אני לא שומרת טינה לאף אחד, כאלה שעשו לי רע, במישרין או בעקיפין.

מגיל צעיר מאוד קלטתי שהחיים הם לא כפי שלומדים אותם וגם מלמדים ואני לא רציתי להיות חלק מהחיים כפי שמגלים אותם לעיני.

שנים שאני חיה בתוך הבחירות שלי ומחפשת הצדקות לדרכי ואני מוצאת כמוב.

הרצון של רבים מסביבי, לרצות שאני אחשוב שאני "לא בסדר" הפסיקו להטריד אותי, כי, כשהבנתי שאני "כן בסדר" כל השאר כבר היה טריוויאלי.

העיסוק הבלתי פוסק באחר שהוא "לא בסדר".

העיסוק הסיזיפי להיות "כמו".

העיסוק הבלתי אפשרי למצוא הצדקות לכל דבר.

העיסוק ההורס להצדיק את דרכי, כדי ללכת לישון בלילה בשקט - נראה לי מיותר לחלוטין.

בשלב כלשהו בחיי הבנתי מי הפוסק האחרון, אני, וכל השאר זה רק ניחוש.

עכשיו אני קוראת ספר שנקרא "רודף העפיפונים".

הוא מגולל היסטוריה שאני רחוקה ממנה מאוד מאוד.

ממש ממש לא נוגעת בי.

קשה לי להבין בכלל איך הסופר יכל להגיב כך, עד כמה שזה זר לי.

ובכל זאת, אני אדם פתוח, ואני מבינה שאנשים חיים כך, בעצם, אנשים חיים רק כך, אני היוצאת דופן.

קרי, יש פחות אנשים שחיים כמוני ויותר שחיים כמוהו (עובדה, הוא רב מכר).

ובכל זאת, הספר מראה שאפשר גם אחרת, שבכל זאת בתוך הבלבול המופרע שנוצר מתוך האין, יש דברים בלתי מוסברים שמתקיימים.

האמת, שדווקא בגלל שהוא קיים, אני מרגישה חוזק ויודעת שגם אני קיימת, למרות.. ולא בזכות.

אבל, זה מחזק אותי מאוד לדעת שיש גם כך.

ככלל, תמיד חיזק אותי לדעת שיש אנשים מסוגים שונים ורבים.

מה שמעסיק אותי כרגע זה למצוא את החלקים המשותפים.

זה שאני יוצאת דופן, כבר למדתי, זה שאני מרשה לעצמי להיות חופשיה עם המחשבה שלי וללכת אחר מה שאני חושבת, זה צד חזק שלי.

אני קנאית לכך, מעניין למה?

יש שאומרים שמאוד ניזוקתי בחיי, כי אוכזבתי לא מעט על ידי אנשים משמעותיים וזה יצר אצלי דפוס התנהגות.

לא בכל כך הרבה מילים, אבל כן, זה נכון.

האם אפשר לשנות את זה?

האם צריך לשנות את זה?

האם זה כל כך משנה את ההתייחסות שלי לחיים?

האם אני צריכה לחזור להתייחס לחיים בצורה נאיבית שבה, אין לאף אחד שום אינטרס להזיק לי?

כן, זה כן, לאף אחד אין אינטרס להזיק לי.

אדם שרוצה להזיק, זה לא בגללי, זה גדול עליו.

הוא לא רוצה להזיק לי באופן אישי, אני לא עשיתי כלום, למעשה הוא לא מכיר אותי בכלל.

האם הזיכרון ישלוט במעשי?

ממש לא.

כל אלה שהזיקו לי, לא התכוונו להזיק לי, זה היה גדול מהם, הבחירה הייתה לגמרי לא הגיונית, גם אם הם מחזיקים שהם האנשים ההגיוניים ביותר עלי אדמות.

דבר אחד מאוד ברור, הכאב הוא כאב, אף אחד לא יכול לקחת ממני את הכאב שלי. אף אחד לא יכול לקחת את הכאב.

זה כואב.

נכון שמעניין מאיפה התחלתי ולאן הגעתי?