המציאות מחייכת אלי שוב

חסר לי חלק

היום קבלתי באימייל ספר ספורים של כמה אנשים, דרום אמריקאים, או לפחות דוברי ספרדית, עם סיפורים שהם כתבו. ממש מהתנור.

קראתי, ככה, קצת מתוכם, דוגמית, כמו שאומרים, ומייד התחברתי.

אני פה מגיל 11.

הרצון שלי להתחבר לישראל היה כרוך במאמץ עצום.

תמיד רציתי להיות שייכת ותמיד איפה שהוא הייתי ה"עולה החדשה" הנצחית.

חוסר הרצון של הפולנים האלה לצרף אותי אליהם (ובסוף התחתנתי עם אחד כזה וילדתי לו ילדים), והרצון העז שלי להיות "שייכת" היה חזק ביותר. טוב, באתי כשהייתי בת 11, היום אני יכולה להבין מאיפה זה בא לי, שלא נדבר על זה שכפי הנראה אני טיפוס אחר מאחי, שהם התערו בחברה לגמרי בקלות יחסית.

אני?

המבטא נשאר, למרות שנלחמתי בו בצורה מסיבית.

הגינונים נשארו, למרות שרציתי להיות מחוספסת כמו..

ובכלל, משהו ברוח הדברים, שזה סתם.. כי רוב אלה שגרים שם הם מהגרים מרוסיה או ממזרח אירופה ואנחנו הנכדים של מהגרים.

זה הכל, סתם.

מין, כותרת מיותרת.

בכלל היהודים אוהבים כותרות.

עכשיו שאני קוראת את "רודף העפיפונים" שזה בכלל אפגנים, אני קולטת שזה לא רק היהודים, האדם, כאדם, אוהב כותרות. ואם אפליג יותר בדמיון, אהבת הכותרות מתאפיינת לגברים בלבד.. קרי, המין הגברי.

כי.. כשאני מדברת עם נשים, הגישה בכלל לא בעניין של כותרות, נושאים, דעות, אנחנו (הנשים) ולא משנה הגיל, כשמדברות על הקושי שלנו, אנחנו מבינות היטב, כאילו ללכת בלי ולהרגיש עם, כזה.

כאילו "מה הם מבינים!"

אני גאה להיות חלק מה"עם" הנשי, הדפוק, שהגבר לא מבין שהוא חייב להפוך אותנו לחברות שלו עם הוא רוצה חיים שלמים ונכונים.

נו טוב, אני כפי הנראה עדיין לא שם, מקווה מאוד מאוד שאני אעשה צעד עצום בשביל הילדים שלי.

כמו שאנחנו עצמנו אמרנו לילדינו בשבת האחרונה כשהלכנו לבקר את הבת שלנו בבסיס יחד עם התאומים, כש"אתם תהיו גדולים לא תצטרכו להילחם", האמנם?