המציאות מחייכת אלי שוב

מעניין, זה לא אופנתי  וגם לא מקובל, ואפילו לא נורמטיבי לעסוק בכאב.

לכולנו כואב, מה את חופרת? מה זה חשוב? תעבירי הלאה. תתעלמי. מה את עוסקת בזה? כאילו, זה יכול לעזור שתעסקי בכאב כל הזמן? אלה רק משפטים מספר של תגובות להן אני זוכה כשאני מדברת על זה.

לא רק שלא עוסקים בכך, ולא מודים בזה, גם עושים את שאני תמיד אומרת, שמים את זה מתחת לשטיח ומקווים שזה יעלם.

אז אני גיליתי, שאם לא עוסקים בכאב או בדברים שלא מתיישבים טוב בראש, בכל אותם דברים שקורים יום יום, שעה שעה, שלא נותן וגם לא מאפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח, זה מייד צץ החוצה, בכל מיני דרכים לא מוסברות ואי אפשר להתעלם מזה וצריך לטפל בזה "כאן ועכשיו".

שיטת ההתעלמות אינה טובה, כך הוכחתי לעצמי.

שיטת ההכחשה היא ממש ממש מזיקה.

שיטת ה"עזבי, אל תתעסקי..." היא ממש ממש גברית, והיא לא עובדת.

מה לעשות, צריך לעבור את הבושה, צריך להסתכל על הג'יפה בעיניים, לדחוף את האצבעות לחרא, לחפור (נו אז זה מסריח, מה לעשות) למצוא את היהלום, לשטוף אותו במים, להבריק אותו ולהניח לחרא לנוח על מקומה בשלום.

המשל ברור, הנמשל פחות, כי יש הרבה כאלה.

יש הרבה יהלומים ויש הרבה חרא.

אני מאוד מעריכה את הסינים עם הין-יאנג שלהם. הם ידעו משהו שאנחנו לומדים רק עכשיו.

בכלל, נכון מאוד, שאם עושים הפרדה, קורים דברים טובים (וזה מה שהמערב עשה, הפרדה) אך לא צריך להיות פאנטי לשום צד, כי כל דבר שמתייחסים אליו בפאנטיות יוצר עיוותים ומוטציות שממש ממש לא הגיוניים ורואים את זה.

אני יודעת שיש אנשים חכמים שיגידו שכדי להגיע לזיכוך, למקום הפשוט והטוב, צריך גם לעבור את שלב המוטציה, יש בזה משהו. אבל להפוך את המוטציה ל"הדבר" זה קצת מסוכן.

בכל מקרה, אנחנו עוסקים אך ורק בדברים מסוכנים, כל החיים שלנו יש בהם סכנה.

ואנחנו הולכים, צעד צעד, בתוך ים של סכנות.

הולכים על חבל דק... זה מזכיר לי משהו, חבל... אין לי את התמונה של זה.

תמונה אחת שעשיתי ב"התערוכה" של החיים שלי בשנת 1993.

לתמונה קראתי "לעמוד על חבל דק".

מזל ששמרתי את הצילומים של התערוכה הזאת, אחרת לא הייתי יודעת שעשיתי אותה.

כל התמונות נכחדו ונשארו רק צילומים.

היום הייתי קוראת לתמונה הזאת.. "ללכת על חבל דק ולא רק לעמוד".

אני שמחה שאני חוזרת לדברים שעסקתי בהם 12 שנה אחורה.

זה מראה מה שתמיד ידעתי, שהאינטואיציה שלי חזקה מאוד.

אתמול קרה מקרה שחפר לי קצת בחרא וגילה קצה יהלום.. בגלל זה נזכרתי בזה.