המציאות מחייכת אלי שוב

כידוע, אני בתהליך של פתיחת ערוץ חדש.

מה שזה אומר לגבי, שכל מה שהיה עד כה, נמחק, כמו בתוכנת המחשב, פשוט ERASE.

וכל דבר שקורה מאותה הנקודה והלאה, נבדק מחדש.

עכשיו, קורה לי שאני נתקלת בדברים שכבר ידעתי והכרתי. הפעם הראשונה נשרפה.

השאלה שעולה היא, האם להכניס את זה למחשב החדש או לא?

על כך יש כמה וכמה תשובות.

קודם כל, שום דבר לא אוטומטי. שום דבר לא נכנס שוב למערכת, ללא בדיקה מחודשת. הכל נבדק בהנחה שכבר יש על הנושא ניסיון כלשהו והשאלה היא האם יש מה לעשות עם זה הלאה.

זו עבודה קצת מעייפת, אין ספק, אך תלוי איך מתייחסים לזה. למשל, אני לא עושה את זה בצורה פאנטית. אני לא תמיד זוכרת, לפעמים כן לפעמים לא. אבל העובדה שיש את זה, שאני צריכה לבדוק כל דבר מחדש, פתחה בפני עולם חדש עליו לא חשבתי קודם לכן.

מלחשוב שהחיים שלי תמו, אני חיה בתחושה שהחיים שלי נפתחו מחדש לעולם, והאפשרויות בלתי נדלות.

אז כן, יש את המחשבות "שפעם רצינו להיות". אבל, באמצע היתה הפסקה כזאת, מתודית, שבה ראינו לאן הגענו, ראינו וסקרנו את מה שעשינו עד כה ומעכשיו יש משהו חדש.

אני מכירה את זה ממשחקים, מאמנות ומהרבה דברים שעשיתי בחיי.

כשמשהו מוצא חן בעיני, אני מתחילה להעמיק בו, קורה שאני נהיית וירטואוזית עד גבול מסויים.

עכשיו, אני אף פעם, אף פעם לא ממצה את זה (למרות מה שהאקס שלי אמר שהוא בשבוע מיצה את היחסים בינינו – ועד היום הוא לא מכיר אותי).

זה לא הולך ככה. זה שמישהו אומר שהוא מיצה, זה אומר שהוא סגר, לא אני, אני ממשיכה הלאה.

כעת, אני כבן אדם, קלטתי את זה בגיל די צעיר, לכן, אני יודעת שמעבר לכל מכשול, כל קושי, כל מהמורה, יש משהו חדש שמצפה לי, משהו שעדיין אני לא מכירה, שמחכה שאפצח אותו.

זה מה שעושה אותי כל כך עשירה (בבפנים שלי), ולזה לא צריך בכלל כסף.

נכון שהגישה הזו היא לא כל כך נפוצה, לכן ככל שאני עולה למעלה אני נשארת עם פחות ופחות אנשים, אבל זה גם דעה לא נכונה. כי בעולם יש כמות אנשים בלתי נדלה (מיליארדים) ואני מתארת לי שיש אנשים כמוני, אני אפילו בטוחה בכך, לכן, זה ממש לא בעיה להמשיך ולחפש. גם אמנות החיפוש משתכללת במקביל.

יחד עם זאת, האנשים שהיו, לא הולכים לאיבוד, הם נשארים, הם גדלים יחד איתי, כי לאחר שהם מכירים אותי, הם לא יכולים לנתק איתי מגע, כי אין להם סיבה ואפילו יש להם סיבה טובה להישאר, אין שום עוינות בגישה שלי, אין תחרות, אין איום, יש רק אהבה, אהבה גדולה לבני אדם.

אתמול אח שלי הגדול התקשר. יש לי סיבה מאוד טובה לכעוס על אח שלי הגדול, אפילו לקנא בו. הוא נמצא במקום שאני אפילו לא יכולה לחלום להיות בו. הייתה תקופה אפילו ארוכה, שהוא חשב שהוא טוב ממני, והשיחה בינינו היתה מאוד לא נעימה, ואני דחיתי אותו.

לאחרונה הוא "ירד אלי" – הוא יותר פתוח להבין את הקשיים שלי ומתייחס אלי בגובה העיניים – זה פתח פתח לכך שאוכל לדבר איתו ישירות. אני יודעת שזה עבודה שאני עשיתי, אבל זו עבודה הדדית. שנינו נפתחנו למשהו שקודם זה לא היה קיים בינינו.

מעניין, אני מסוגלת לראות את ההשגים שלי גם.

בעצם מה שרציתי להגיד ולהתחבר זה לשלבים. יש כל מיני שלבים בחיים שלי. יש מצבים – או שלבים בהם אני מסוגלת לראות את התמונה השלמה, ואחרים שמושכים אליהם כל כך הרבה תשומת לב שלא נשאר כוח ואנרגיה לראות מעבר לזה.

היכולת לא לאבד דבר, כלומר, להתרכז במשהו לוקח מאיתנו כל כך הרבה אנרגיה ואחר כך לחזור לעצמנו, לחזור לעמוד השדרה, לחזור למרכז, היא עבודה מאוד חשובה. את זה עשיתי במהלך השבע השנים האחרונות וזה הצליח לי.

מעניין, עמוד השדרה הזה הוא גם פיקציה, אבל זה, אולי, לפעם אחרת.