המציאות מחייכת אלי שוב

מזמן מזמן לא בכיתי כשקראתי ספר.

זה הספר הראשון ומקווה שלא האחרון.

אף פעם לא חשבתי שבכי זה דבר רע, גם עכשיו לא, בעיקר עכשיו לא.

אני יודעת שגברים רבים רואים בבכי חולשה.

אני רואה בבכי כוח, הרבה הרבה כוח.

איפה שהכי גורם לי לבכות, זה במקומות בהם אני רואה מהצד, אנשים מוגבלים שנמצאים בעמדות כוח, ואפילו לא, כאלה שלוקחים את הכוח לידיים שלהם, חושבים שהם צודקים במה שהם עושים ועושים נזק עצום, זה פשוט גורם לי לבכות.

אוזלת היד וחוסר האונים שלי, מביא אותי לבכי.

אני לא יודעת איך להגיד במילים מה שהלב שלי אומר לי, אבל זה מגרה לי את בלוטת הבכי.

לאט לאט, עם השנים, רכשתי מיומנות דיבור וכתיבה שלא היו לי קודם לכן, וזה לא מספיק.

צריך לדעת מה גורם לי לבכות ולדעת איך לשנות את זה למשהו טוב יותר, שיהיה לזה HAPPY END.

האמת, שאני מסוגלת לבכות גם על דברים שמחים ושגורמים לי אושר.

צחובכי או בכצחוק – הם הרגשות האהובים עלי ביותר.

פעם, כשהייתי ילדה, חשבתי שכך הוא פני הדברים, לא ידעתי משהו אחר.

לפני 7 שנים, כאשר פגשתי את ..... (שכחתי את שמה) שאמרה לי שאני בעצם רואה ומצפה שהמבוגרים ימשיכו להתנהג כילדים, הבנתי שאני נתקעתי איפה שהוא בילדות. ולא שהמבוגרים הם בהכרח תקועים אלא שאני תקועה.

אז במהלך השבע השנים האלה, התחלתי להדביק את הקצב של מה שחסר לי. שום דבר לא בצורה מודעת. הכל לא מודע, הכל בתהליך של תחושות.

לפני יומיים שלושה, ביום האחרון של העבודה שלי, הלכתי בפעם האחרונה בדרך לעבודה והבזיק לי הזיכרון של היום הזה ש.... אמרה לי את זה.

וואלה, רק עכשיו אני קולטת למה היא התכוונה.

עכשיו, שעשיתי מעגל שלם ואני סוף סוף הבנתי/מרגישה/קולטת למה היא התכוונה.

הספר הזה שגרם לי לבכות, כאילו הדגים לי למה? למה אני בכיתי את החיים שלי.

אני חשה שהעתיד קורץ לי ומחכה שאגיע אליו.