המציאות מחייכת אלי שוב

רצח רבין בשבילי זה היה ממש, אבל ממש KNOCK OUT.

אני יצרתי לעצמי עולם, טפחתי אותו, הלכתי על פיו, אספתי בדקדקנות אבן ועוד אבן, את כל מה שאהבתי במהלך החיים ושמחתי בחלקי.

בא אדם, כך, מסיבותיו הוא, נאור, צעיר, מלא ארגומנטים נכונים (מבחינתו) ועם שלושה כדורים הרג לי חזון.

זה מראה עד כמה החזון הזה היה שברירי.

עד כמה זה לא היה חלק מזרם גדול ואיתן, אלא של קומץ משוגעים שלא קלטו שחזון לא בונים כך.

אבל, אז, לא חשבנו כך, עובדה, פעלנו על פי זה וקיווינו שהכל יהיה בסדר.

התוודנו.

הוכנו.

10 שנים אחרי, כאשר החלומות מופנים למקום אחר, למקום נכון יותר, קלטתי שאי אפשר להכריח אדם, כל אדם, לחשוב כמוני, כל אחד צריך להרגיש מבפנים מה טוב בשבילו.

אני שמחה שיש מדינה ליהודים.

הם/אנחנו לאט לאט קולטים (לוקח להם/לנו זמן רב מדי, כי אנחנו/הם יותר מדי בטוחים בצדקתם/נו) שהחיים זה לא כפי שנהוג לחשוב.

לא פלא שהם משמשים מטרה.

הדברים מהצד, ללא השתתפות פעילה, כל כך ברורים.

זה כמו הבעל/אשה הנבגדים שהם האחרונים שמכירים שבגדו בהם.

הם כה עוורים לצדקתם.

הלו... רגע... שוויה שוויה...

זה לא ככה.

לא שזה כמו שהיריב אומר, אך זה גם לא כמו שאתה חושב.

זה משהו באמצע.

לאף אחד אין עדיין, אם בכלל יהיה, הסוד האולטימטיבי לחיים.

לא לנו "היהודים", לא להם - הסינים, הבודהיסטים, הנוצרים, המוסלמים, למעשה לאף אחד.

אחרת, העולם היה גלובלי באמת ובתמים.

אך העולם יהיה גלובלי לא כאשר כולם יחשבו אותו הדבר, אלא כשהאנשים יקבלו את השונה והעולם יחיה בשלווה ובשלום ובשמחה עם השוני והידע העצום שיש לכול אחד מאיתנו בנפרד – אנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד.

ללא יריבות.

ללא תחרות.

בנועם ובאהבה.

זה יצריך תקופת חיים, אולי אפילו מאה שלמה, זה פרויקט ארוך, מורכב ומרתק.