המציאות מחייכת אלי שוב

אין לי מה להגיד - החורף הגיע - כשהחורף מתחיל, אני נעלמת. קר לי. שום דבר לא מצליח לחמם אותי. תחושת קור מלווה אותי. קשה לי להתעורר בבקר. קשה לי לצאת מהחום של השמיכה. הראש שלי כאילו נסגר. אני מתמסרת לגמרי לתחושת הפינוק והבטלה. אני לא חיה שיש אנשים שרואים אותי. אני רואה אנשים לפי החלטה שלי, הם לא רואים אותי (הם רואים אותי אבל אני לא חיה שהם לא רואים אותי, אני חיה כאילו אני אוויר).

מוזר לא?

אני צריכה לבדוק את הנושא הזה.

יצאתי מהבית לעשות כמה דברים שלא אני ממש בחרתי אותם, אלא שהבן שלי בחר בשבילי והדואר וכל מיני כאלה. סגרתי את עצמי בכלל לאפשרות שאפגוש מישהו משמעותי לחיי ואז, כשפונים אלי, אני סגורה מראש. באתי, נתתי, עמדתי להסתכל איפה הבן השני שלי, להגיד לו שלום. הוא מצא אותי, לא אני אותו. אמרתי לו שלום, הוא ברח מהר, הוא לא רגיל לראות את אמא שלו בבית ספר. פניתי ויצאתי מהבית ספר והלכתי להמשך דרכי.

חור נפער בתוכי.

יש מן תהליך כזה, שבו אני נפרדת לאט לאט מהילדים שלי ומשחררת אותם לחופשי.

כל אחד ודרכו.

אני רק מלווה, אני רק תומכת, אני רק מנשקת ואוהבת, ללא גבולות, ללא תנאים.

איפה אני?

מה אני?

מי אני?

חוויתי המון סוגים של חוויות בחיי. אני מנסה לחשוב כל הזמן, מתי הייתה הנקודה הזאת שבה נפרדתי לגמרי מהחוויה האנושית והתחלתי להיכנס לחוויה מסוג אחר?

לחוויה של להיכנס לעומק של התחושות, לעומק של תהליכים, לא לראות כל דבר כמובן מאליו? כבעל תשובה אחת וזהו?

השבוע נזכרתי באהבה הראשונה שלי.

האהבה הזו, הייתה חוויה מינית מדהימה, אך כל השאר התברר, לאחר שנה, שהייתה ריקה מכל תוכן אחר.

כלומר, פרט לעובדה שהיה שם הורמונים משתוללים, לאחר שנה שנפרדתי מהבחור, ולאחר שהסתכלתי עליו, לא הבנתי מה עשיתי איתו.

הוא לא משך אותי, הוא לא גרם לי להרגיש כלפיו כלום. זה היה מסוג החוויות המשחררות ביותר שהיו לי אי-פעם.

וזה קרה לי בגיל 20.

לאחר שזה קרה, אמרתי אלפי ומיליוני תודה לאמא שלו, שהתערבה ביחסים בינינו וגרמה לכך שלא נהיה ביחד.

כפי הנראה, היא ידעה משהו שאני לא ידעתי.

עד היום לא הבנתי.

לפני 12 שנה, בעקבות הופעתי בטלויזיה, היא התקשרה אלי ונתנה לי להבין שהיא "קצת" מתחרטת על ההתערבות שלה. הבן שלה בטח עשה לה סצנה לא קטנה. ולבטח המשיך בדרכו. זה מסוג הדברים האלה שקורים בחיים. הרבה.

בכל מקרה, מאז קרו לי כל כך הרבה דברים, עם גברים, עם עצמי, עם החיים, שזה נשאר לי בתחושה כאילו זה קרה למישהו אחר. שזה סיפור שסיפרו לי על מישהו אחר.

מאז מלווה אותי מין תחושה של הפרדה גמורה שלי מהעולם. אני בנפרד מהעולם.

אני חווה דברים, אך אף אחד בעולם, לא יכפה את עצמו עלי, זה רק אני עם עצמי – קודם כל, לפני הכל.

מוזר לי.

אני קצת יודעת מי היה הטריגר אז, לא מאמינה שהוא עשה את זה בכוונת תחילה.

אף אחד לא עושה דבר בכוונת תחילה, למרות שמבחינת החוויה הפנימית זה נראה כך.

ומי שעושה דברים בתכנון מלא ובמחשבה שהתוצאה תהיה מוכרת לו, ומאמין שזה כך ולא אחרת, זה החלטתו הוא, זה לא בהכרח האמת.

הייתי רוצה לעשות סדר כזה בראש שאוכל להסביר את כל הדברים האלה לעצמי באיזה שהוא היגיון פנימי, היום זה ברור לי לגמרי שיש היגיון פנימי לכל זה.