המציאות מחייכת אלי שוב

כבר כמה ימים אין לי חשק לכתוב, אין לי על מה לכתוב שלא כתבתי, ואני מתחילה לחזור על עצמי.

אני מרגישה את שהולך ומשתנה כאשר אני קמה בבוקר והארות שלי רצות אל מול עיני ובמוחי.

הכל מתחיל לשקוע ולמצוא את מקומו החדש ולחולל שינוי פנימי אשר יגרום לשינוי חיצוני.

אני מתחילה להבין את התגובה של האנשים מאיפה שהם נמצאים, וכל אחד בא ממקום אחר, וההתייחסות בהתאם.

אני אף פעם לא כעסתי על אנשים שאני לא מכירה, כי יש לי הרגל (די מגונה) להתייחס לאנשים שרק נכנסו לחיי בכבוד הראוי, ללא צורך לחפור בחייהם, לי הדעה משלי והם לא יכנסו לחיי, אלא אם תהיה מערכת יחסים הדדית. וליצור מערכת כזו לוקח זמן ואני לוקחת את הזמן שלי.

תמיד היה כך וכפי הנראה זה גם יהיה, כנראה שזה המנגנון שמירה שלי את עצמי.

אחד הדברים שנוכחתי לדעת בנוגע לישראלים (בשונה מארצות אחרות שאני מכירה, ואני מכירה), הם עם שהתרגלו שהם פולשנים לחייהם של אנשים אחרים ללא רגשות, הם פשוט קודם פולשים, אחר כך שואלים (אם בכלל).

המשפט "התקפה – היא ההגנה הטובה ביותר" מאפיינת מאוד את התפיסה המקובלת מבחינה חברתית את עם ישראל. קודם מתקיפים. נראה לי, לאור שנים של חיים בחברה שלנו, שלגישה הזו יש מחיר.

בו נדבר על המחיר.

לאחרונה גיליתי על בשרי, שדעה ניתנת לשינוי ואפילו לשינוי דרמטי.

שהדבר היציב ביותר הוא אהבה לאדם – למרות כל "דעה" שלי עליו.

לא שלא ידעתי את זה קודם, אבל כל פעם שאני מוכיחה לעצמי את זה, זה מחזק את שידעתי קודם לכן ושכחתי.

ככל שאני גדלה, אני מחזקת את הדעה הזו, כאשר לתוכה אני מכניסה הסתייגות. נראה לי שאפשר לשמר אהבה כדבר יציב.

יכול להיות שהדעה שלי כיום נובעת מכך שעוד לא בדקתי את זה לעומק, כלומר, עוד לא ניסיתי אותו לאורך זמן מספיק  ועדיין לא  ברורות לי התוצאות שלו.

בינתיים, ממה שקלטתי, אני מבינה שאהבה, זה הבסיס להכל.

עכשיו, מהי אהבה בשבילי?

אהבה, זה הכל.

כלומר, לקבל את האדם כפי שהוא, לחבק אותו למרות מגבלותיו ולאהוב אותו כפי שהוא.

לאהוב את הריח שלו, את המגע שלו, את הליטוף שלו, את היחס שלו אלי.

כל אחד והרמה איפה שהוא/היא נמצאים. יש שנותנים לי יותר ובהכרח גם מקבלים יותר. ויש הנותנים פחות ומקבלים באופן יחסי פחות.

זה מאוד פשוט.

ויש כאלה שמנסים לקחת בכוח, ושם התפקיד שלי לעמוד על המשמר.

פעם חשבתי שאני יכולה להסביר לאותם אנשים את ההיגיון שמנחה אותי.

היום אני קצתי מהגישה הזו, הבנתי שאין לי כל מקום להגיע אל האדם הזה ואני מתרחקת ממנו בתחושת אכזבה וכאב, מובסת אך משלימה עם העובדה שלא ניתן לי תפקיד בכוח ושפלשתי למקום לא לי.

זה ריקוד שמצריך שניים. זה לא רק אני עם עצמי וזהו, זה הדדי.

ההדדיות חשובה מאוד ואסור לנו להתעלם ממנה, היא מהותית.

בלי זה, זה לא יקרה.

שם נמצא הסוד.

לפחות כך אני רואה את זה.

את השיעור הזה למדתי מבתי הבוגרת. ידעתי אותו, אך היא מיללה אותו בשבילי.

נראה לי שהיום אני יכולה להיות גאה בתוצרת.

יש דבר אחד שלמדתי ממותה של אמי ומההתייחסות הלא בוגרת של אבי.

שקשר רגשי בין אנשים זה דבר מאוד מאוד רגיש.

שאסור לנצל אותו לרעה, כי הניצול הזה, חוזר כמו בומרנג.

אדם בא לעולם לחיות את חייו ויעשה הכל, אבל הכל הכל הכל, כדי לשמר את גופו ולחיות עד תום את חייו ואף אחד לא אחראי למוות של השני וגם לא לחיים.

כל אחד אחראי לחיים של עצמו.

כל אחד אחראי להחלטות של עצמו.

אף אחד, אבל אף אחד לא אשם בטעויות ובהחלטות שלך.

יש הנולדים עם תכונה שגורמת להם להאשים כל מה שזז חוץ מאשר את עצמם.

יש שחושבים שכולם אחראים למצבם.

יש שחושבים שהמציאות נועדה רק להם, היא נוצרה כשהם נולדו והיא תחרב כשהם ימותו.

לשמחתי לא כולם כאלה.

זה מה שלמדתי מהסרט, שכולנו אחד וכולנו באנו לעולם כדי לתרום לו מעצמנו, קודם כל אהבה, ואחר כך כל מה שאנו יכולים מלבד אהבה.

ותוך כדי אנחנו עושים טעויות שיפוט, קלות או קשות.

ותוך כדי אנחנו רואים את המציאות בהמון דרכי ראיה.

תוך כדי אנחנו רואים בו זמנית כמה סוגי מציאויות ולעיתים מנוגדות האחת לשניה.

מתפקידנו לדעת לרקוד או לשחות או איך שתבחרו לקרוא לזה.

יש גוף שמתפקד כפי שהוא מתפקד (וכל אחד והגוף שלו והתפקוד שלו) והגוף הזה הוא חלקיק מכל החלקיקים שנעים ביקום.

לעיתים אנו פוגעים בחלקיק אחר, נוצר מגע  ולפעמים אנו מתנתקים ממנו.

אנחנו 90% מים וכך גם אחרים ואנחנו זורמים בחלל המציאות, עושים כל מה שיכולים כדי לשרוד את הזמן שנועדנו להיות בו.

ובאמצע???

עושים מה שאפשר כדי להיות מבסוטים מהחיים שאמא נתנה לנו מתנה.

אישה................

איזה אומץ יש לך.