המציאות מחייכת אלי שוב

הכל התחיל מאז היותי ילדה, בגיל 3. אבא שלי גילה שיכולת ההתמודדות שלי שונה ממה שהוא חושב שצריכה להיות. כך גילה שאני פוחדת מכלבים. איך נודע לו ולי?

יום אחד הוא קנה תקליט של כלבים שרים-נובחים.

כששם אותו בפטפון (זה היה מכשיר של פעם, עם תקליט שחור גדול), אני התחלתי לבכות בכי היסטרי.

קשה לי להסביר את זה במרום 50 שנותי, אך כפי הנראה זה נגע בנקודת חולשה שלו.

איך היא לא רואה שאלה כלואים בתוך תקליט, שהם לא אמיתיים?

איך זה שהיא בוכה כל כך. אסור לבכות (זה כנראה המסר שהוא קיבל כשהוא היה קטן).

"אני חייב לחשל אותה" כך אמר מפורשות.

לקח את התקליט, שבר אותו אל מול עיני, במגמה להדגים לי שזה רק תקליט.

ואני? ילדה בת 3, מה אני יודעת? שבר, הפסיק את הרעש הזה ואני הפסקתי לבכות.

אני לא ידעתי שהוא נכנס לקטע גברי שכזה שהוא חייב להמחיש לי שזה רק תקליט.

לאחר ששבר אותו, קנה בחנות תקליט חדש, הביא אותו הביתה, שם אותו במכשיר, אופס, עוד פעם התקליט מנגן........... עוד פעם הילדה בוכה.

לאירוע זה יש חשיבות דרמטית בחיי והוא מלווה אותי עד היום.

הרצון העז של אבי, מולידי, להמחיש לי, בעודי בת 3, שפחד זה דבר נשלט וצריך לכבוש אותו, להסתיר אותו, לא להפגין חולשה מולו, בקיצור, שזה רע ליהודים וגם ליהודיות, קשה לנחש מה הוא חשב אז?!  אך אצלי זה הפך לאירוע שצבע את כל חיי.

מאז אני צינית לחיים. אני לא מנסה להסתגל למציאות, כי היא לא מעניינת אותי.

כי ההיגיון שלי לא מתפקד "נכון" ויש עוד הסברים רבים שהם ממש ממש לא רלבנטיים לעובדה שאירוע פעוט שכזה, בעודי כה פעוטה, עיצב את חיי וצבע כל מה שקרה מאז ועד היום.

נכון שזו שטות?

אני הפכתי והפכתי בסיפור הזה שנים על גבי שנים.

הוא קיבל המון הסברים, כמו למשל, שבתחילה פחדתי מכלבים אמיתיים (ראיתי אותם בדמיוני מתנפלים עלי בנביחותיהם) וככל שגדלתי הפכתי להיות חברתם הטובה.

אז למשל, זה עיצב את חיי כך שכשאני עומדת אל מול משהו שמפחיד אותי, אני לא נרתעת, אלא הופכת את זה לאתגר.

כפי הנראה (הסבר של אדם מבוגר) שאבא שלי כל כך הפחיד אותי בתגובה שלו, שגרמה לי להתחשל בין רגע (וכמובן שבדרך מעוותת ועקומה) לקשיים שגבר מגודל כמוהו יכולים להציב בדרכי.

היום, כשאני פוגשת גברים מגודלים (והם כבר לא גדולים כמו שאבא שלי נראה אז) אך שמגיבים בצורה דומה, קרי, הם יודעים מה טוב בשבילי, אני שולפת ציפורניים (שאין לי) וטלפיים וניבי שיניים (שעדיין יש לי) וכל האגרסיביות שלי יוצאת החוצה בפרץ בלתי נשלט.

וואלה, עכשיו אני מבינה מה שקרה לי אתמול, כאשר ישבתי עם ח. שהוא חולה כמוני אך יושב בכיסא גלגלים.

הוא מפוצץ בכסף אך עושה חשבון לכל האחרים.

הוא מבוגר ממני אך לא עושה כלום עם עצמו מלבד לשבת בבית קפה באופן קבוע יום אחר יום ולרכל על כל מה שזז.

הוא לא טיפש (רופא שיניים לשעבר) אך הוא התגלמות הטיפשות בעיני והגבר שלא הייתי רוצה להיות בקרבתו וכל הזמן חורש מזימות כדי להשיג עוד שני גרוש לערמת הגרושים הנוצצת והענקית שיש לו.

הוא משעבד את אשתו כדי שזאת תעשה עבורו את כל העבודות שהוא לא רוצה לקחת אחריות עליהם (כמו לנהוג למשל).

כמה שזה פתטי ומעורר שטנה וכעס ורחמים.

והוא בא ללמד אותי אורחות חיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני כבר לא בת 3. זה מה שאני צריכה להגיד לו. (או אולי לעצמי ולהתרחק ממנו?).