אתמול קרה לי משהו מאוד משמעותי ורק היום, כשקמתי מהמיטה, ואכלתי ארוחת בוקר, ואני יושבת אל מול המחשב אני נזכרת וחושבת ועושה סדר במחשבות שלי.
אתמול קרו לי כמה דברים משמעותיים, ואני, במסגרת הרצון שלי לפלס ערוץ חדש, מתבוננת על החיים ממקום אחר, בצורה מאוד יצירתית, כלומר, רואה את המציאות ממקום אחר ומפרשנת לעצמי את החיים משם.
את הכוח אני שואבת מהמקורות הפרטיים שלי.
מאותו המקום שאומר, אני חזקה, אני בן אדם ואני יודעת מה טוב לי ומה לא.
לא מסכימה להיכנס לראש של אנשים אחרים, כי הייתי שם וזה לא עשה לי טוב, התוצאה הסופית לא מוצלחת.
אני חייבת להמציא תוצאה סופית חדשה, משלי, שונה.
מקום שאוכל להסתכל על כל אחד ואחד בעיניים ולהרגיש אני וגם להרגיש שמי שמסתכל עלי הוא הוא/היא היא.
לא על סמך זה שאבקר את האחרים ועשייתם, אלא על סמך מה שאני רוצה שיקרה לי.
מאוד קל לי לשפוט ולבקר, הייתי שם שנים על גבי שנים ואני נלחמת להפסיק את המנהג המגונה והנורא הזה.
כך קרה שאתמול ראיתי הצגה שבוצעה על ידי נכים וחולי נפש וחולים במחלה שלי, כלומר עם רב מעורב של אנשים, ללא כותרת מוגדרת, שהחליטו לעשות משהו אחר עם חייהם.
ההצגה הייתה מאוד מיוחדת, הם לקחו מחזה מוכר (לי היה חסר הפן האישי), אך בכל זאת המחזה היה פיסת חיים מציאותית, לא שלהם, אך מציאותית מאוד. מהאמריקאים, שהם כבר במקום אחר, הם מרשים לעצמם לעשות את שהם מרגישים, אנחנו עדיין לא.
הכאב הציבורי והפרטי שלנו, עדיין מסתתר מאחורי שמיכה של דעות קדומות.
מותר לנו לדבר על זה, על רקע מה שהאמריקאים עושים, אנחנו מתנהגים כמו מציצנים, לנו זה לא קורה.
מעניין לדעת מתי זה יקרה לנו?
זה צועק: אתה חייב לעשות את זה בעצמך!
אתה לא יכול לתת למישהו אחר לעשות את זה בשבילך, זה פשוט לא קורה, אם לא תעשה את זה בעצמך.
את המשפט הזה אני צריכה להפוך לנקבה.
את לא יכולה לתת למישהו אחר לעשות את זה בשבילך, זה פשוט לא קורה, אם לא תעשי את זה בעצמך.
לא בגלל שאני רוצה לעשות את זה, שיגידו שאני עשיתי.
לא בגלל שאף אחד לא יודע לעשות את זה טוב ממני.
בגלל שאין אחר שיכול לשחרר אותי מהכלא שאני הכנסתי את עצמי בו.
כדי לעשות למישהו אחר, צריך קודם כל, לעשות לעצמי, אחרת זה לא קורה.
אחרת זה רק מה שאני קוראת לו, "פקה פקה", כלומר, מלים ללא כיסוי.
כשכל החבילה שם בפנים, המלים שיוצאות הן בנימה אחרת לגמרי.
למשל, אתמול באה לקבוצת התמיכה שלנו בחורה ששמה הלך לפניה (בימים הטובים של החברה הישראלית, בעידן רבין).
היא היום לא כל כך בחורה.
בעלה חולה במחלה שלי, דבר שגרם לה לרדת מנכסיה כאחד.
איבדה הכל והיא במצב כלכלי כמוני ואולי גרוע ממני.
היא כך כבר חמש שנים, ובאה לקבוצה בקטע של לדבר על להפוך את העולם.
אני מכירה את זה........... הייתי שם............ שמעתי אותה ושמעתי את עצמי.
אמרתי לעצמי.......... מה קורה?
זה איפה שאני. אנשים מתחילים לצאת מהמחילות, כל אחד ומסקנותיו.
כל אחד וכאבו........
בינתיים הכאב מתבטא בקטע ציבורי.........
כולם אשמים חוץ ממני.
איפה הכאב הפרטי של כל אחד ואחד?
לאן זה יוביל?
מסקרן לא?
אהבה נכנסה לחיי. אני מרגישה. יחד איתה נכנסה רוח שרק היום בימים אלה אני מתחילה להבין את המשמעות שלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
