יש לי חבר שהוא מדהים אותי כל פעם מחדש, והוא לא יודע שהוא כזה.
כשאני אומרת לו משהו מהדברים שמרגשים אותי בו, הוא לא מבין בכלל, אבל בכלל על מה אני מדברת (בהתחלה חשבתי שהוא עושה את עצמו בקטע של פוזה, אבל לא, הוא לא).
באמת! לא בכאילו. לא במשחק. לא כי הוא רוצה לעשות עלי רושם, הוא באמת כזה.
האמת, שהתחושה שלי היא, לא תכתוב כדי שלא ידע מה אני חושבת, אולי הוא אפילו לא יקרא את זה, כי איך שאני חושבת לא מתחבר אליו בכלל, אפילו שהוא מבין כל מילה שלי.
הוא כל כך, אבל כל כך שונה ממה שאני מכירה, שפשוט איך שאני, ממש לא מאיים עליו, הוא מקבל אותי נטו, ורואה את כל אותם דברים שמשאירים את היחסים שלנו איתנים.
הוא הולך על סמך העיניים, אף פעם לא אמרו לי שהעיניים שלי אומרות הכל עלי.
אין בינינו משחקים, הכל ברור ומוחלט.
יש הדדיות שלא ציפיתי (בגילי המופלג) שתהיה.
הוא לגמרי אמיתי בכוונות שלו.
הוא לא מתחכם, אפילו שהוא מאוד חכם.
הוא לא עושה מניפולציות, אפילו שהוא לבטח יודע איך עושים את זה.
אני מתפתה להגיד שהוא "ישר", אך זו לא ההגדרה הנכונה.
הוא אמיתי........ זאת המילה המדויקת יותר.
אמיתי עם הרגשות של עצמו, עם הכוונות שלו, עם הדרך שלו.
יחד עם כל זה, הוא לא מהמרחפים, הוא לא שוגה בחלומות (אפילו שדרכו היא חלום), הוא מאוד תכליתי, מאוד מקורקע.
אין לי ספק שהחבר שלי הוא שונה מכל איש שאני מכירה והחוויה של להיות איתו אף פעם לא מתמצה, כי כל פעם זה כאילו הפעם הראשונה, זה כל כך מרגש וכל כך ...................... (בלי מילים) שזה ממלא את ליבי להתפוצץ.
זה לא יקרה, הפיצוץ, זה במינון הנכון, זה במקום הנכון, זה בשליטה, זה מרגש, פעם בשבוע, לא משתלט לי על החיים, זו פינת האהבה שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
