המציאות מחייכת אלי שוב

במושג הזה התחלתי להשתמש כשנוכחתי בסדנה של אירית רושין.

רק שם גיליתי שאני שייכת לקבוצה רחבה ביותר שנקראת - נשים.

עד לאותו זמן לא חשבתי שאני חלק מקבוצה. לא ראיתי את עצמי חלק מקבוצה. לא קבלתי והיה לי קשה שמסווגים אותי כאישה.

הסיבה הייתה פשוטה, אני מגיל די צעיר הבנתי שאני צריכה לדאוג לעצמי וכל הנשים שהכרתי לא היו לטעמי ולא מילאו את התפקיד שאני חשבתי שהן צריכות למלא, כלומר, לדאוג לעצמן.

הבלבול היה גדול מאוד וגם גברים וגם נשים, דאגו לענות לי על השאלות שהתעוררו אצלי כשגדלתי, בצורה מתחמקת.

ראיתי במציאות דברים שלא הסתדרו עם התשובות, וכפי הנראה די מוקדם, הבנתי שיש כאן משהו שמצריך ממני התייחסות אחרת.

אני יודעת להגיד שלאחר מקרה הכלב בגיל 3 (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=52790&blogcode=2924791) קרה לי מקרה נוסף בגיל 8 (או משהו כזה), כשגיליתי את "עליזה בארץ הפלאות" אצל חברה שחיה בארמון והיה לה פסנתר (התפאורה חשובה).

אני זוכרת שקראתי את הספר בשקיקה וכפי הנראה, אז, בספר, מצאתי את החיזוק שחשבתי על עצמי, תחושת הבטן שלי, שמה שהמבוגרים מדברים איתי אינו נכון.

היום אני יודעת מה שלא ידעתי אז, שהם מדברים כך, כי הם לא ידעו ולא טרחו לבדוק. החיים שלהם היו קשים גם כך.

החיים מאוד תובעניים אם לא חושבים על הדרך לחיות אותם.

גם היום זה כך, אך היום אני יודעת מה שלא ידעתי אז, דברים שמקלים על החיים הקשים שלי.

בגיל טיפש עשרה חברה שלי אמרה לי משפט שתופס עד היום "את לא יודעת מה את רוצה, אך לבטח ברור שאת יודעת מה את לא רוצה."

כן. ידעתי מה לא, היום אני יודעת גם יותר מה כן.

מאז החוויה הראשונה שלי עם אירית רושין (http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=52790&blogcode=2935934), שבה גיליתי את נשות השבט, התחלתי לברר לעצמי על סמך התוצאות של כל אישה ואישה, האם יש להן משהו ללמד אותי.

למשל, גיליתי, שנשים הן בני אדם, מפתיע אה?!

כל אחת עושה כפי יכולתה במסגרת המצב הנתון שהיא הכניסה את עצמה לתוכו.

אני מתחילה מאמי, אותה אני מכירה הכי טוב. היא מתה בגיל 47.

היא ביצעה 6 הפלות לפחות (לא זוכרת את המספר המדויק).

היא אהבה להזדיין? זאת שאלה פתוחה שעוד לא בררתי לעצמי עד תום, למרות שעל סמך הגנים ועל סמך העובדה שידעתי שהיא קיימה יחסים גם כשהיית חולה מאוד, שיתכן שכן אהבה, אבל זה די סתום ואין את מי לשאול.

אני יודעת שאבא שלי אהב מין, אך גם אני יודעת מהכרות איתו, שהוא היה וישאר המצ'ו המגעיל, אותו גבר שדואג רק לזין שלו ולא אכפת לו מכלום.

היו לה שלושה ילדים ובין לבין עשתה הפלות. זה נודע לי כשהיא מתה או על ערש דבעי. בתקופתה לא הייתה גלולה.

אני מניחה שזה קבע את הדרך שהתייחסו בזמנו לנשים. הן מקיימות יחסים, נכנסות להריון ובסתרי סתרים עושות הפלה, כי הן לא רוצות את הולד, הן ידעו כבר אז כמה קשה לגדל ילדים.

כשנודע לה שהיא חולת סרטן, בתהליך איטי הבינה שכל חייה היו טעות גדולה (בדיעבד ומאוחר מדי). היא אפילו לא טרחה לחפש פתרון חלופי, כבר אז להיות גרושה וחולת סרטן עם שלושה ילדים זה "נורא".

נוסף לכל הייתה גם מלחמה (מלחמת יום כיפור) שהבן הבכור שלה השתתף בה והייתה מאוד, אבל מאוד מודאגת והיא לא הסתירה את זה. היא קצה מהחיים שלה ולא רצתה לחיות. אך היא חשבה שאם תעמוד ותעשן במרפסת הבית, אולי תציל את הבן? לא יודעת. נראה לי שקו המחשבה שלה השתבש לחלוטין.

לשמחתה כל ילדיה נשארו בחיים והיא מתה. אולי עשתה TRADE IN עם אלוהים? (המחשבה הזו עלתה לי רק עכשיו).

אין ספק שזה מה שחרץ את דינה והוריד אותה אל מתחת לאדמה. היא רצתה שהוא יחזור בשלום על חשבון החיים שלה. כנראה שהצליחה. הכול ניחושים, כי אין את מי לשאול.

הייתה גם הסבתא שלי (אמא של אבי), שחיה עד גיל 96.

שבביקור אצל אחייניתה, היא פשוט נפלה ומתה.

היא חיה רק בשביל עצמה.

גידלה 4 בנים, איך שידעה. לקחה אחריות ודפקה את כולם, כולל את בעלה והלכה.

האחריות היא אוכל, ביגוד וקורת גג.

בזה היא הצליחה.

הנזק הרגשי שגרמה, אף אחד לא מדבר, זה "לא נחשב".

היא נקראה לדגל על ידי אבי (בנה בכורה) כאשר אמי הובחנה.

רק כדי להראות את ההחלטות של נשים - אמא שלי חיכתה שסבתי תגיע מארגנטינה ותטפל בילדיה (בני 19, 15, 9.5) ורק אז (שנה מאוחר מדי) הלכה להתנתח מגידול קטלני בשד.

כשיצאה מחדר הניתוחים היה לה חור ענק בצידה השמאלי. (השד ובלוטת הלימפה הוסרו וכבר אז נאמר שיש גרורות, או חשש לגרורות ונתנו לה חמש שנים לבדוק אם תמשיך לחיות).

אני טוענת שהיא התאבדה, זה והעישון הפרוע כשאחי היה במלחמה..... אבל אי אפשר לבדוק את אמיתות המסקנות שלי.

ואחר כך הייתה האימא של אמי. הסבתה השנייה.

היה לה מכולת קטנה (בעלה נפטר מסרטן מוקדם), הוא סגר עניין מהר והשאיר אותה עם שלושה ילדים. הבכורה השריצה (5 ילדים, ארבעה בנים ובת) (היא החזיקה מעמד הכי הרבה מכל האחים), דוד שלי (2 בנים) ואמא שלי (שלושה, בן, בת ובן).

אמא שלי הייתה בת הזקונים, ונחשבה שעשתה את העסק הנכון ביותר (התחתנה עם רואה חשבון ש"ידאג" לה).

כרגע כיסיתי את הדרגה הראשונה של נשות השבט שלי – אמא שלי ושני האמהות שלה ושלו (סבתות שלי).

זה תמצית של תמצית, מעניין אם אכנס רק לחיים שלהן, אסיק מסקנות רבות על נשות השבט שלי.

זה לא טוב, זה לא רע, זאת המציאות.

במציאות רואים הכל, דברים טובים שנעשים ושגיאות גסות, או טעויות שנובעות מגישה.