המציאות מחייכת אלי שוב

בשבילי תל אביב היא הצ'כונה. היום הייתי בצ'כונה.

נסעתי לסדר משהו בבנק, לא שיניתי בנק מתוך עצלות וגם לא רציתי לתת להם להרוויח כסף וגם, סתם, אולי השארתי את זה כדי שיהיה לי תירוץ  לבקר בצ'כונה.

האוטובוס השאיר אותי יחסית רחוק (לא היה לי ממש כוונה להגיע לשם), אבל היות ואני בצ'כונה, זה לא ממש הפריע לי.

אני מכירה את הרחובות, הבתים, הכול.

אני הסתובבתי שם 365 יום בשנה כפול 15 שנה, זה הרבה ימים ונראה לי שמכול המקומות ששהיתי בחיי, זה המקום שבו טיילתי ברחובות שלו הכי הרבה.

אני מכירה את אנשי הדוכנים והחנויות (שחלקם נשארו) ומכירה את המדרכות (אפילו שריצפו אותן מחדש).

מה שמרגיז אותי הכי הרבה שהתפאורה לא השתנתה, זה מאותת לי על הקיבעון של תל אביב, העיר שהייתה פעם החלוצה בדברים רבים.

היום היא עיר מזדקנת (לפחות איפה שאני הייתי).

שטרנפלד למשל, לאחר שבפעם קודמת שהייתי, נראה שפוף ובמצב רע, הפעם הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, שמח ומחויך וסיפר בקול רם "אני הולך  להתחתן שוב!"

ניסיתי לברר מה פשר האימרה, אך לא היינו לבד, כדי שיוכל לספר לי מה מסתתר מאחורי האמירה, אבל הוא נראה בסדר, יותר טוב מהפעם הקודמת.

והיום גם הלכתי לצבעי הטמבור הקבוע שלי, שם פגשתי את אב ובנו, שניהם עומדים איתנים, נראים מבסוטים. הם סיפרו לי שרפי לא יורד יותר לרחוב (הוא  נהג ללכת עם הכלב לסיבוב). עצוב, רציתי לפגוש אותו. הלכתי אליו הביתה אך אף אחד לא ענה. דפקתי מבוישת קצת, לא  חזק, נראה שבעצם לא רציתי שהוא  יפת).

בראש, התגוללו כל מיני מחשבות, מראות וזיכרונות מהתקופה ההיא.

הצדקות..... האם עשיתי בסדר? האם לא?

לשטרנפלד אמרתי (וזה נכון!) שהילדים שלי אוהבים לצייר והם יהיו הלקוחות הפוטנציאלים הבאים שלו.

כששאלתי אותו על רפי, הוא  פלט הערה סרקסטית  שאין לי חשק להביא אותה פה.

פעם ראשונה שקלטתי  שהגברים מקנאים.

והם עדיין לא מבינים.

נו, מה לעשות?

זה קרב אבוד.

הבנים שלי יבינו ויפעלו אחרת (אני מקווה).

בכל מקרה, זו פעם ראשונה מזה שנים, שכשאני מבקרת בצ'כונה, אני לא  מרגישה מלנכוליה ועצב.

היום הרגשתי לגמרי אני וזה שימח אותי מאוד, זה המדד שלי עד כמה אני מיושרת עם עצמי.

הצ'כונה שלי ראתה ימים טובים יותר, חבל לי לראות אותה כך.

אני מניחה שהצ'כונה שלי הפכה להיות מרכז הלילה של תל אביב, ביום זה נראה די עלוב (אך יש רמזים של פאבים סגורים שנפתחים רק בלילה).

אני כבר לא אהיה צעירה, לא בתל אביב ולא באף מקום אחר.

אני שמחה שחזרתי לעצמי.