המציאות מחייכת אלי שוב

כשאח שלי הקטן מדבר (5.5 שנים צעיר ממני), אני מתייחסת לדבריו בכובד ראש.

מוזר, אך אף שאני לא רוצה או לא יכולה להתייחס ובורחת מאמירותיו, אני לא יכולה להתעלם  מהן.

הוא הוכיח את עצמו פעם אחר פעם ואני לא יכולה להתייחס אליו בביטול.

אני מרגישה לגמרי שאני במקום אחר, עם עצמי, ואח שלי וגיסתי ועוד כמה נפשות קרובות, עדים לקורות אותי בשנים האחרונות והייתי רוצה שהחצוצרות יריעו לכבודם, ניצחון.

זה די טיפשי הדעה הזו, כי למעשה, ניצחנו כל כך הרבה פעמים במהלך השנים האחרונות והאבסורד שאין אף אחד שינגן את נימת הניצחון, זה יותר בעייתי מזה.

בשבוע שעבר אמרתי לאחי שאני מאוד גאה בהישגים שלו והיום אמרתי לגיסתי (אשתו) אותו הדבר.

הם עשו עבודה מדהימה.

הוא............ ולא מתוך צנעה............. אמר: "אני מודה לך, אבל אני לא מרגיש כך".

אבא שלו (שהוא אבא שלי גם) אמר לו מפורשות: "אני אוהב לדבר איתך, אני אוהב איך שאתה מנתח דברים."

רק המשפט הזה, הוא הישג עצום.

למי שמכיר את האבא שלי, יודע.

אחי עשה עבודה מדהימה.

גם היא, היום, הגיבה כך.

אני לא רוצה לסחוף אלי את ההישגים שלו, זה לא הישגים שלי, חד וחלק, הדבר היחיד שעשיתי, ואני עושה גם עם ילדי ועם כל מי שמוכן להקשיב לי, זה להגיד מה שבדרך כלל לא נוהגים להגיד "אתה בסדר, את/ה 100%".

פשוט לא?

WELL, מסתבר שבחברה שלנו, הקושי השתלט והמשפט הפשוט הזה נעלם. נשכח. לא נחשב. כי מי שאומר אותו, נחשב יותר ממה שהוא אומר, ואני, לא דמות נחשבת (אישה, אימא, נכה, חד הורית, "זקנה")⁽¹⁾ מה אני יודעת?!

טוב, גם אני הייתי רוצה שהחצוצרות יריעו לכבודי, ולו רק פעם אחת, כך שאפסיק להרגיש כל אותם הדברים השטותיים שכתבתי מקודם ⁽¹⁾ ואוכל להמשיך להרגיש מה שאני בעיקר מרגישה: "בן אדם, חי, נושם, חושב, מרגיש ואוהב".

אני לא ממש צריכה חצוצרות, ואני לא ממש צריכה "הערכה", למרות שכשאומרים, החזה שלי מתנפח לשנייה.

אני צריכה להכיר בזה עם עצמי, שזה החשוב ביותר והקשה ביותר.

הייתי מאוד רוצה שהאדם, שאני מעריצה בטירוף (ויש כמה כאלה) יגידו עלי שאני שווה, למרות שבעצם, אני צריכה להעריץ את עצמי ולהגיד לעצמי, "את טובה!"

יותר מזה, אני צריכה לחיות "את טובה!" כל הזמן.

וזה יהיה נוכח כל הזמן.

נו טוב, זו השאיפה.

אני לא תמיד מצליחה, אני בסך הכול בן אדם מהישוב.