המציאות מחייכת אלי שוב

אני מאוד מהירה, אך המציאות שלי עובדת לאט בהרבה, ממה שהמחשבות שלי.

לפני כמה חודשים קבעתי שאני פותחת ערוץ חדש, אני זוכרת בדיוק מתי עשיתי את זה, זה קרה ביוני 2004, מאז, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, תחילת ינואר - 8 חודשים אחרי – היום אני חווה את שקבעתי לעצמי לפני 8 חודשים.

הקצב של החיים שלי ירד בהמון, עם טעונים מבוססים (חי חי).

אני הולכת ומתפקדת הרבה, הרבה יותר לאט.

אני מצליחה לקלוט כל תנועה שאני עושה. (דבר שקודם לא הצלחתי)

חוויתי את הלחצים מסביבי (דבר שהיום אין לי לחצים).

אני קולטת שכשאני פורטת את זה לפרטים, שם קורה משהו.

אז כך...................... שיניתי פאזה והרגע אני קולטת את זה ..........................

קודם כל קמתי הבוקר כשפודינג ישן בחיקי. (פודינג = החתול שלנו).

פודינג הראה סימנים שהוא הולך להתפגר.

הוא כבר יותר משלושה שבועות לא אוכל ובקושי שותה (אני מכריחה אותו לשתות עם מזרק – והוא ממש כועס עלי).

הוא מצא לעצמו פינה בארגז המצעים שלי ונעלם מעינינו.

בימים האחרונים הוא מגלה סימנים של תאבון עוד פעם.

מוכן יותר שאכריח אותו לשתות.

והיום בלילה – הוא ישן בחיקי.

חום גופו חזר אליו והוא מתחיל לאט לאט להתאושש.

זה מה שאני אמרתי ............... בימינו לא נותנים לאף אחד להיות חולה ולהבריא בקצב שלו.

חייבים למהר – יש מין היסטריה סמויה כזו.

ריצה מטורפת אל ה"אין".

מין מרוץ שלא ממש יודעים לאן רצים ומה רוצים להשיג – רק יודעים שאי שם – במדינה אחרת שאנחנו לא מכירים כלל את אורחותיה וממש לא חלק ממנה, קורים דברים אחרת והם (כאילו, מה זה הם? מי זה הם?) קובעים כל מיני קביעות ואנחנו מזדרכים אחריה בעיניים סגורות. (היום הבנתי, הכלכלה מבוססת על זה, יש כבר גלובליזציה כאן ועכשיו, האם זה נכון? וכל השאר?)

זה שיש עולם מחוץ לארה"ב ............. תאורטית כולנו יודעים, מעשית............... אנחנו רצים.

טוב, במקרה שלי, אני לא..............

אני הפסקתי לפני כמה שנים לרוץ .........................

אז באמת אני מרגישה את הקושי (אין לי כסף) אבל מצד שני, יש לי את עצמי, יש לי את ילדי ויש לי את היכולת, שאחרת לא הייתי מתייחסת אליה.

במהלך החמש השנים האלה עשיתי עבודה מאוד יסודית עם עצמי.

את כל מה שלמדתי במהלך ה-25 שנה הקודמות יישמתי. מתוך זה קלטתי שהדרך הנכונה עבורי היא ליצור את הדרך שלי.

עכשיו זה הזמן להבין את המשפט אותו שמעתי בשנות ה-20 שלי. אנחנו לומדים כדי להבין שכל מה שלמדנו לא שווה כלום. היום אפשר לזרוק הכול ולהתחיל בדרך, ללא מה שלמדתי. את זה למדתי מזקנה מדהימה, שלמדה בבצלאל (של פעם) ופיתחה שיטה של בטיקים ובכך התפרנסה עד יום מותה. וואלה שכחתי את שמה. כמה שאני איומה (כשאזכר אכתוב).

עכשיו (שאני יודעת), אני יכולה לקבוע לעצמי מה "באמת" צריך כדי להמשיך לנשום ולהרגיש ולחיות את סוף חיי................. בשלווה, בשקט, תוך תחושה שאת כל ה"סודות" גיליתי והן לא מי יודע מה מפתות אותי יותר – ואני עכשיו – אני.

היום למדתי את תפקידה של התקשורת. הם מבוססים על כך שהם מוכרים "סודות" שאין, ומציעים לזרום בזרם שהוא לא הזרם שלי, כדי שכמה אנשים לא מוכרים ירוויחו מזה הון וכל השאר יאבקו על יכולתם להתפרנס.

למזלי, אני יצאתי מהמסגרת הזו. התקשורת לא יכולה לתפקד עבורי (האינטרסים שלה הוא לגייס אנשים משלמים). 

אני יודעת, הילדים שלי יחשפו לה, אני לא יכולה לגמרי להתנתק ממנה, אך אני לא חייבת להיות חלק ממנה. 

עכשיו אני מבינה למה יש אנשים בעולמנו שיש להם ערוץ פרטי של עצמם. גם אני רוצה כזה.

למדתי מהבלוג שהקמתי, שיש לי כבר לפחות שלוש חברות שמבינות על מה אני מדברת:

אלוניתה, SNOW ורוח ים.

מבחינת ההיגיון, זה אומר שהאינסטינקטים שלי בריאים.

מבחינת ההיגיון הפסיכיאטרי – אני יודעת שאני לגמרי שפויה (מניסיון אישי, הייתי נשואה לנציג הנושא ושוחררתי כאדם "שפוי"). (חי חי חי).

השאלה – מה עושים עם כל המידע הזה? (המשך יבוא)