החיים שלי מאוד מעניינים, אני חייבת לציין את זה לעצמי, סך הכל, חיים מאוד, אבל מאוד מעניינים.
יום ששי קבעתי עם שני אנשים ושניהם תקעו לי ברז ואני הרגשתי דחויה.
נזרקתי מבחינה רגשית למרות שטכנית, עשיתי המון דברים.
הלכתי בבוקר לדיקור ואחר כך ניקיתי את הבית (שהיום התלכלך בגלל שהחרא של פודינג רך ונדבק בטוסיק שלו והוא מרח את כל הבית – המטבח, הסלון, ארגז המצעים) בקיצור כל הבית מסריח חרא רך של פודינג.
אז מה אם ניקיתי את הבית יום קודם לכן, לפודינג אין את השיקולים שיש לי בעניין הזה, הוא גם לא יודע עד כמה קשה לי לנקות את הבית.
למחרת, עם כל הבאסה, חבר שלי בא לבקר (כי יום קודם לא יכל, כי היה לו מחויבות אחרת) ופיצה אותי על החסר ובגדול ומייד אחר כך הלכתי לראות את הסרט עם מלי:
השמועה אומרת ש....
ג'ניפר אניסטון, שרלי מקליין, קבין קוסטנר, ומארק רופאלו.
סרט מינורי, קטנטן כזה, מאוד אמריקאי במובן האמיתי של המילה, מאוד לא "חוץ אמריקאי" מאוד אנושי (זה יכל לקרות בכל מקום בתבל) אך רק האמריקאים מוכנים לעשות סרטים כאלה בימינו.
אני מצרה שאין התייחסות כזו גם בישראל, אך מקווה מאוד שזה יקרה גם כאן (מאוד הגיוני, כי מה שקורה שם, מהר מאוד מוקרן עלינו וזה גם יקרה אצלנו).
האמריקאים עושים דרך שהאירופאים לא יכלו, הם מוסיפים נדבך מאוד מעניין לחיים שלנו, כל אחד מוסיף, גם המזרח אסייתיים, הגלובליזציה מתפקדת כאן ועכשיו, ללא מהפכות, ללא כותרות, פשוט מזדחלת לה בקטן, בלי ויכוחים, בלי מאבקים, בלי הורדות ידיים.
אני אוהבת את השינוי הזה, וכל פעם שאני עדה לו, אני מאוד שמחה ורואה את זה.
הדרך "הקודמת" לא הייתה שלמה, היו בה חורים מאוד בולטים, שלא נגעו בהמון האנשים. רבים לא הוכנסו פנימה או שלא רצו להשתייך להם, כי זה לא דיבר אליהם.
בדרך לסרט שמעתי בקלטת של החבר שלי את איל גולן? (נזכרתי בשם הנכון שלו) הוא שר שיר אהבה נוגה (קשה להאמין ששיר כזה אפשר לשמוע בעברית!) וזה כל כך יפה!!!!!!!!!!!!!
למה כששר אותו חוצן, זה מקבל הוקרה וכששר אותו אדם משלנו, אך מזרחי, הוא מקבל הערות גזעניות?
חבל שאנחנו כאלה.
אנחנו לא עושים את זה נכון, זה ברור, אחרת כולם היו משתייכים לזה.
השפה המדברת אל כול בני האדם – השפה האנושית.
הסרט היה מאוד אנושי (בניגוד לגישה האמריקאית הטיפוסית).
האנושי מנצח ............. זו הדרך החדשה.
אין לאף אחד תשובה מוחצת איך הדברים "צריכים" להיות.
כל אחד עושה מה שהוא יכול במשבצת שלו.
באהבה ובמסירות הנוגעים לו/לה בנימי העור של חייו היקרים/ות.
וכאן נכנסת המלווה שלי בסרט.
היא ממש עשתה את זה בצורה הפשוטה ביותר, בשקט בשקט, בנחישות אין קץ.
קצת באכזריות, אך במעמד שבו היא הייתה, כנראה שלא ראתה דרך אחרת.
היא חייתה עם בעלה בארה"ב, ילדה לו שתי בנות ובשלב מסוים הבינה שזו לא מקומה ודרכה.
היא לקחה את הבנות וחזרה לארץ בלעדיו.
הוא שם והיא פה, לחמה לגירושיה.
עבדה לפרנס את בנותיה ובנתה לעצמה קן מדהים.
בנותיה גדלו, היא לוותה ומלווה אותן לאורך כל הדרך והאב הוצא אל מחוץ לתמונה, כי הוא סרב לכבד את נוכחות האמא של בנותיו.
היא בנתה לעצמה את דרכה, גדלה יחד עם בנותיה ויצרה לעצמה את הסביבה שהתאימה לה.
אני מעריצה אותה.
מכל האנשים שחולים במחלה שלי, היא היחידה שאני יכולה להתחבר אליה לגמרי במובן של מה שהיא עשתה והגישה שלה לעצמה ולחיים.
דרכה אני קולטת שאני לא לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
