המציאות מחייכת אלי שוב

הבן הקטן שלי מלמד אותי לקח ענק לחיים.

בכלל, תמיד ידעתי שילדים יכולים ללמד אותי, עוד כשהבת שלי הייתה פצפונת קלטתי את זה.

בכלל, אפילו חיות יכולות ללמד אותי.

ולא, לא בגלל שאני מטומטמת, זאת לא הנקודה.

זה בגלל שאני שוכחת דברים מהותיים על החיים שרק ילדים וחיות מחוברים לכך בצורה לגמרי ואף אחד עוד לא קלקל אותם.

גם ה"מקלקלים" אין להם כוונה לקלקל, פשוט כך זה יוצא, מרוב "חכמה" יוצא "קלקול" ואחר כך צריך לתקן את הקלקול כדי למצוא מחדש את ערוץ החכמה.

תמיד ידעתי, בכל הדברים שעשיתי, שלתקן, יותר קשה, לוקח יותר זמן מאשר לעשות מההתחלה את הדבר ה"נכון".

מעניין שיש דברים שלמרות שהזמן עובר, אני חוזרת אליהם ביתר חוזקה ואחרים שאני שכחתי וגם מעדיפה להישאר שם, בשכחה.

אני מתחילה להרגיש הרבה הרבה יותר טוב, אני מחוברת לעצמי ברמה שלא ממש חשבתי שאגיע לה, אך, אני כן יודעת שעשיתי עבודת הכנה ראויה לציון.

יש דברים שאני זוכרת אפילו מתי חשבתי עליהם, זה מראה לי ששם, באותם המקומות, עשיתי עבודה ובאחרים, אני פחות זוכרת (אם בכלל), כי זה במקומות פחות משמעותיים.

ברור לי לחלוטין, שאני עושה את הדרך הנכונה ואני כבר לא מטילה שום ספק בכלום, הכול זורם.

לפני כחצי שנה החלטתי שאני רוצה עד סוף היסודי של הילדים שלי להתארגן על עצמי.

לא ממש פרטתי על מה אני מדברת, אך ידעתי ואני גם יודעת היום, בקווים מאוד כלליים לאן אני רוצה להגיע.

אני כותבת את המשפט הזה ברעד וחלחלה  .............. זה קצת מפחיד אותי .......... טיפ טיפה ............... כי .......................... אני לא אדע איך אני אהיה בעוד כמה שנים, אך יש משהו שאני כבר מצליחה להשיג ואותו הייתי רוצה לשמר גם עוד כמה שנים.

את החיבור שנוצר ביני לביני בשנים האחרונות, במאמץ לא קטן ולא פשוט  - בקטע של להתיר את הפלונטר, נראה לי שאת זה הצלחתי לעשות די בהצלחה.

כעת ............... אני בעניין של חלוקת אנרגיות נכונה להמשך הדרך.

אני לא יכולה לתפקד כמו שיכלתי כשהייתי צעירה ויפה (חי חי חי), אז אני צריכה לחלק את הכוחות שלי ואת האנרגיה שלי אחרת.

ברור לי שאני בפתח של עידן חדש כאשר הילדים שלי גדלו בצורה דרמטית בשנה האחרונה ויש לי איתם עוד כברת דרך נכבדת (לפחות עוד 10 שנים) זה המון המון זמן.

אחת כמעט יצאה לדרך ................ נשארו לי שניים נוספים.

אני מאמינה צרופה של כרונולוגיה שכבתית – כלומר – יש דברים שכולנו עוברים בשלבים השונים של ההתפתחות שלנו מגיל ינקות ועד בכלל.

בהתאם לכרונולוגיה השכבתית הזו – אני נמצאת בשלב שבו – הבת שלי יוצאת כמעט מהמעורבות שלי בה ונשארו שני המקסימים שלי לעשות עבורי את קו הסיום. 12 שנה של בגרות עד ליציאתם לחופש מוחלט.

בינתיים................ אין בינתיים – הם פינו לי זמן רב כדי להתחיל להתארגן על עצמי ויש לי כעת 12 שנה שאזכה לחום גופם ואוכל גם ליהנות מהחכמה העצומה לפני שאתן אותם לחסדי החופש ועצמם להמשיך את הדרך שלהם בעולם.

התפנה לי מקום, זמן וכוחות (למרות המחלה).

הוספתי בשנים האחרונות טונות של חכמה שאני צריכה לנצל אותה לצרכי שלי, לא רק לגידול ילדים.

הרבה מהזמן שהוקדש בבלבול וויכוח עם האקס שלי שלא השכיל לראות מי עומד מולו, הלך לארכיון בית הקברות.

הרבה מהזמן להילחם באקס שלי שייתן לי מקום בחיים ויפסיק לדרוך על הענבים הרכים, נעלמו ואינם.

התווסף קמצוץ של קושי גופני, שאני מנסה למגר, בימים אלה, והתווסף קושי חיצוני שהוא קיים, אך לא ימנע ממני דבר, כי אני בקטע של למצוא את הפתרון (וכמו שמצאתי מי שיאהב אותי) אמצא גם פתרון כלכלי.

אני מרגישה שלאחרונה אני כותבת בנימה שעשויה להפחיד אנשים (אני הייתי פוחדת עד לא מזמן, אם הייתי קוראת, מה שאני כותבת).

אני לא פוחדת יותר להיות מה ומי אני, אף אחד לא יכול היום במצבי לקצץ לי את הכנפיים, הלו!!!!!!!!!!!!!!!!!

זה מה שעשיתי במהלך השנים האלה – ללמוד איך לגרום לזה שאעמוד על רגליים ולא אתן לאף אחד לקצץ לי את הכנפיים.