המציאות מחייכת אלי שוב

אני בנויה מרבדים.

אתמול, פעם ראשונה שהצלחתי לקלוט את זה לגמרי.

אתמול התחלתי לראות - איך זה עובד בשבילי ואיך להסתכל על זה. כפי הנראה שאם אני כך, גם אחרים כך. אני קודם כל אבדוק את עצמי ולאחר מכן אתחיל לראות את זה גם אצל אחרים שאני מכירה. כל רובד פועל באופן עצמאי וצריך להתאים את עצמו לשאר החלקים.

ואני, כל הזמן אמרתי והתייחסתי לזה בצורה כזו, אך לא ממש ידעתי למה הכוונה, היום אני יודעת.

אם כולנו חומר, שמתמזג עם כל החומרים האחרים ביקום, ואנחנו זורמים יחד עם היקום, גם חלקים בתוכנו הם חומר והם בעצם עושים את אותו הדבר.

למשל:

להיות אמא – אני נדרשת לנהל 4 נפשות (כולל אותי) לגדול בתוך מסגרת תומכת את הגדילה ולהקנות את כל הכלים האפשריים כדי להיות אדם שלם ושיודע ומכיר את חלקיו.

טוב, אז גיליתי את זה כשבתי בת 20, אך למעשה אני עושה את זה מאז שהיא נולדה רק היום אני מצליחה למלל את שעשיתי 20 שנה. מהיום, לבני יהיה אמא "מודעת" – אני לא לגמרי בטוחה שזה יותר טוב, כי קודם, מבלי "לדעת" תפקדתי לדעתי טוב יותר, אך לא נראה לי שיש פה מקום של בחירה.

בכלל, אתמול קלטתי שאני יודעת לתפקד ללא מלים וללא חשיבה לינארית. יש נשים שמתפקדות עם ההיגיון הליניארי, (אך לדעתי זה לא בהכרח לטובתן) אך זה בהחלט דעה והערכה ולא דעה שאשמח לתת את הראש שלי עליה.

אם אחזור לענייני – להיות אמא זה פן אחד.

להיות אישה נחשקת – זה הפן השני. לא תמיד זה יכול ללכת ביחד האחד עם השני, אך בהחלט זה נחמד מאוד עד עילאי. ברור לי שבשלב זה, אני נחשקת לא בהכרח בגלל רבדים אחרים שבי, אלא בגלל שהגוף שלי טוב לזה וההתייחסות היא גוף ללא ראש. הפרדת רבדים. אני מסתפקת בזה כרגע, כי כפי הנראה חסר לי היחס המיני והיום אני מפצה את עצמי על מה שהחסרתי לאורך השנים.

להיות מפרנסת – זה פן שהזנחתי לגמרי לאחר שילדי נולדו – כפי הנראה משהו שם מתנגש האחד בשני – אני עוד בודקת איך להתמודד עם זה.

ובנוגע לרבדים אחרים – למשל – אתמול קלטתי שפחד נובע מכך שאני לגמרי לא מודעת לרבדים שבי.

אם הייתי מודעת יותר – הפחד באופן אוטומטי היה נעלם – זה מאוד הגיוני.

הגיון הוא רק רובד אחד של התייחסות לחיים.

ישנם רבדים נוספים.

בכלל – אני נמצאת במקום שאני מכירה את החלקים ומכירה את השלם וחיה בו זמנית גם וגם.

לשאלת הצדק/עוולה, נכון/לא נכון, טוב/רע, יפה/מכוער וכו' – זה רובד אחר, אף שאני נוטה להתעלם ממנו, אך הוא קיים, הוא ישנו כדבר הראשוני שאנחנו רואים, חושפים, נחשפים, אך זה לא העיקרי (כאן יש את הצורך בהעמקה). כלומר, זה ישנו, אך כשמעמיקים, ההתבוננות שלי וההתייחסות שלי משתנה בהתאמה.

כאן נכנסת שאלת ההצלחה והכישלון – יש הצלחה שנראית כלפי קבוצת אנשים מסוימת וזו הצלחה זמנית שתלויה בשכבת הגיל הכרונולוגית ויש הצלחה פנימית שאנחנו "מצליחים" לעשות משהו שקודם לא הצלחנו (וזה זמני), לאיזה רובד אנחנו מדברים? על איזו הצלחה?

כשאני מפרקת את עצמי לגורמים המרכיבים אותי, יש רבים מכל מיני וכל אחד בעל התייחסות שמתאימה לחלק שלה.

השלם – הוא סך כל המרכיבים של הרבדים השונים שזה נמצא כאן ועכשיו כל הזמן, וזה מתחבר לזמן.

מתי אנחנו "מצליחים"?

כל חלק וההתייחסות לזמן שלו ולהערכה, שיפוט שלו.

לא יודעת עוד – אני באמצע/התחלה של המחשבה הזו ................... בטח יהיה לזה המשך.