המציאות מחייכת אלי שוב

מה שמעסיק אותי היום זה הקשר שביני לבין האחרים.

אני מודעת לכך שאני מרוכזת בעצמי והכול נבחן תחת זכוכית המגדלת – אני.

להבדיל אלפי הבדלות מאנשים אחרים – אלה שמחצינים הכול החוצה בטענה ש"כאילו" הם לא עסוקים בעצמם אלא באחרים.

למען האמת, אין כאן ויכוח כלל, כי האנשים שיכולים להיות מעורבים ב"שיחה" הזו, בעצם, לא מוכנים לדבר כך וטוענים שהם לא חושבים בדרך הזו, אך בסופו של דבר הכול מתנהל אצל כל אחד בראש ופרט לכך שום דבר אחר לא ממש קורה.

אנחנו עושים ספקולציות של איך אחרים מגיבים, אנחנו רואים איך האחרים עושים דברים ומייד קובעים לעצמנו דעה לגבי זה, אנחנו ישר בודקים/מבקרים את מעשיהם של האחרים וישר יש לנו מה להגיד על זה בקטע של "אני הייתי עושה את זה אחרת".

היות ואנחנו חיים בעידן ה"בידור", קנה המידה הוא אותו מקום שמספק חומרים (בעיקר לטלוויזיה, אך גם לסרטים).

הכול מתוקצב לזמנים, תמיד נלקח בחשבון מהו "קהל היעד" הגילי והכוונה היא מאוד מאוד ברורה. לשלוט על האימפקט שהאדם עושה כלפי סביבתו.

לעומת זאת, יש המון דברים שקורים מתחת לפני השטח, אך לא ממש מדברים על זה – על דברים כאלה לא מדברים.

האבסורד הוא שמדברים המון, כותבים המון, עושים המון וזה שעות של עבודה, בעיסוק של יריה באויר ומי שיתפוס יתפוס ומספיק שתשנה תו אחד כדי  שאלה שקודם תפסו כבר לא יתפסו יותר, כי זה מפחיד, כי הבן אדם הזה עוסק בדברים ש"לא נוגעים בהם".

בקיצור........... מדברים על "הכול" כל עוד זה במסגרת נורמטיבית, במסגרת המוכר לנו מעצמנו, אך בעיקר ממה שאנחנו רואים בTV.

את העיקרון תפסתי מזמן, יש בי עדיין מקום שמגרה אותי מאוד לצאת מהנורמה הזו, בעיקר כאשר אני מתקרבת לגבול.

יש מן דבר שכזה, שלא פעם אני אומרת לעצמי, החיים זה לא מה שקורה בטלויזיה. החיים הם כאן ועכשיו. זה המפגש שלי עם כל אדם פנים מול פנים, כמו שאני אומרת לילדים שלי כשהם משחקים במשחק מחשב "כביכול אלים" שאם האדם שבמשחק היה נופל "על באמת" זה היה "כואב מאוד מאוד" וזה היה מצריך ממנו לשכב במיטה בבית חולים עד שיחלים.

כן, גם כשמדובר בקשיים רגשיים זה אותו דבר, ולא רואים כמו נפילה מהגבס.

הקשה ביותר, הוא אותו קושי שהיחיד שרואה אותו זה האדם בחוץ והאדם עצמו לא מבחין בו.

בגדר "האישה שנבגדת היא האחרונה לדעת".

כול מי שמסביב יודע שהבעל מתפרפר מהצד, כולם ראו את שניהם מתנשקים בכל מיני מקומות אסטרטגיים, רק האישה לא ראתה, ואף אחד לא יעז לספר לה שהבעל שלה נראה בפוזות אהבים אך לא איתה, אלא עם אישה אחרת.

זו רק מטפורה, זו רק אמירה כדי להדגים, שהחיים שלנו רחוקים מלהיות שקופים כיוון שאנחנו מאומנים בלהיזהר פן "ידפקו" אותנו מבלי שנרגיש/נדע ואיך אנחנו נראה כשנחשוף את פרצופנו לתוך המציאות המניפולטיבית, ספקולטיבית והכאלו הסכריני.

היום אני מודעת לחשיבות של המעטפת הכבדה הזו, אני עדיין לא ממש מסכימה איתה, אך אני מתנהלת איתה, כי ברגע שהגעתי למסקנה שאין לי שום דרך לשלוט בתוצאה שלה, יש כל מיני דרכים איך לשחק את משחק החיים.

אני מאמינה לאחר אינספור ניסיונות להתחמק מזה, שהדרך הנכונה לצלוח את החיים שלי היא בשקיפות מלאה, עם הטוב ועם הרע! עם המקומות שבהם אני נראית במיטבי יחד עם המקומות בהם אני מתביישת שאני זה אני.

כך עשיתי שנים אחורה ולאחר שלאחרונה נדבקתי בחיידק ה"מה יגידו" באופן זמני, ולאט לאט אני משתחררת ממנו שוב, ההרגשה היא בהחלט טובה, אני מאוד מתעייפת כאשר אני נאלצת לחשוב "מה יגידו?"

כעת אני מתרגלת ומתאמנת בלעשות את שנכון לי וביכולת להמציא את התשובות לכל אלה ש"יגידו".

אין לי שליטה עליהם, יש לי שליטה אך ורק על עצמי.

שוב, אני מתרכזת רק בי.