רביעי, החיים מתנהלים בכיף, פותרים כל בעיה שנוצרת, החיים מתנהלים.
יושבים מסביב לשולחן בניחותא, צוחקים, רואים צילומי עבר ומתמוגגים מהילדים.
שולחן מבוגרים ושולחן ילדים.
הרבה ילדים.
הילדים גדולים וחסונים ומאוד מאוד מאירים.
ופתאום באמצע של שום מקום טלפון.................
מבקשים אותי.
מהקו השני האבא שלי.......... זקן............. עייף............ מאוד ברור עם עצמו, הוא החליט 30 שנה אחרי להגיד לי חג שמח.
טוב ............. כמו שאומרים באידיש "אוטע גזוגט!" תודה, תודה והכל כאילו לא קרה כלום.
ובלילה............... בלילה........... נהרות הדמעות התחילו לזרום.... מתוך החלום....... ללא שליטה................
ואני?!
איך יכול להיות שעוד יש שם פצע?
איך יכול להיות שאני עוד בוכה?
מה קורה שם?
חשבתי שהשארתי את זה מאחורי!
זרם של בכי לא עצור ולא מוסבר חזר ............ בימים שאחרי ואני לא יודעת בכלל למה.
הכול מסודר, כל המסביב לגמרי בשליטה, והפצע?
כנראה שהוא עוד מדמם............ הוא כואב מאוד מאוד ואני לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות שלא עשיתי כדי לרפא אותו, כדי להניח לו להגליד............ אין לי מושג................ אני חסרת אונים לגמרי.
אני מודעת לזה שמה שלא נעשה לפני 30 שנה לא יעשה כבר. שום דבר לא יכול לרפא את שלא נעשה בזמן הנכון.
השיחה שלו הייתה עקרה לחלוטין ולא משמעותית.
אולי משמעותית בשבילו, אבל לי זה ממש לא משנה ולא עושה הבדל.
כן, וזה גרם לפרץ בכי בלתי נשלט שעורר את השאלה הישנה נושנה, איך זה, שלמרות שעשיתי כל כך הרבה דברים, עדיין "זה" לגמרי מחוץ לכל שליטה.
עצוב ............ שמח........... לא יודעת.
זה אולי עוד נדבך בדרך לשחרור המלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
