יש לי כל מיני דרכים להתאפס.
אני למדתי שהחיים עבורי הם כמו באולינג, בא כדור אחד (לא משנה הגורם) ומפיל את כל הבקבוקים ואז בא משהו בתוכי ומסדר אותם שוב לפעם הבאה.
זה מה שקרה כאן, אני סדרתי כל בקבוק בקפידה רבה, החיים זורמים ומתקתקים, ופתאום יש למשל "האקס שלי" שמצליח למוטט לי את בניין הקלפים (וואלה!!!!!!!! איזה ניסוח! מקום לעבודה יסודית).
מסדרת את ה"חיילים שוב" ואז מגיע "אב'שלי".
אני יודעת שהכול מתחיל ממנו.
הכי מצחיק (תרתי משמע) שהוא האחרון שיודע.
וזו אני.......... הכול אני...............
חוסר היכולת שלי להתמודד עם סמכות (הגנים הדפוקים שלי......... עוד לא הצלחתי וכפי הנראה זה גם לא משנה) למצוא את "האשמים".
מה שאני מנסה כעת לעשות זה להתמודד עם התוצאות.
אז בעניין התוצאות.... הבכי בשליטה (אך עוד לא הצלחתי להביא לזה שלא אבכה).
ההבנה שזה באולינג – קיימת.
אני אוספת ניקוד, כל הזמן אני יותר ויותר משתפרת (וירטואוזית) בהישגים שלי.
למדתי להכין לי טבלה שבה רשומה מידת ההישגים.
אני הולכת ומשתפרת.
הפסקתי לקוות שזה יעלם.
אני יכולה לראות מעבר לזה.
לקוות, לדמיין ולתכנן מהלכים להמשך.
אלוניתה הדגימה לי עם ה"קבוצה" שלה, וגם סנו, שאין לנו, "הנשים", שליטה על איך הדברים יקרו ומה יצא ולאן זה ילך וזה בסדר.....................
אני מאוד רגועה עם עצמי. תודה בנות.
אין לי הרבה נשים איתם אני יכולה לחלוק את מה שקורה לי ואתן נשות השבט שלי. תודה.
אין לי אחות ביולוגית ואין לי אמא ביולוגית (לצערי נפטרה מוקדם מדי).
הנשים שבקרבתי (פרט לגיסתי – שהיא מאה אחוז – אך עושה מאיפה שהיא נמצאת מה שהיא יכולה).
חברות?!
אני אשמה.
חברים?! בנים?! (כידוע לכן, הקשר עם האבא יש לו משמעות חשובה לאיך אנחנו מתקשרות עם גברים)
לא ידעתן? תחקרו שם, לדעתי שם התשובה.
ו.................
יש כמה סבתות לחשוב עליהן.... גם הן כבר מזמן לא איתי.
ובכלל, אני חושבת שאנחנו החוליה שנדרשת לעשות את השינוי עבור הילדים שלנו.... אולי אנחנו (הנשים) על דורותינו צריכות לעשות את השינוי בתוך עולם שבנוי על ידי גברים.
יש עבודה רבה לעשות.....................
אין דבר – לא משעמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
