מתי אני מרגישה שקורה שנוי משמעותי וקיצוני?
כשהפעולות היומיומיות שלי שונות.
לא כתוצאה מחשיבה, אלא כתוצאה מעשייה יומיומית, כאן ועכשיו.
המודעות שלי לחיים השתנתה ללא הכר.
כלומר, אני עושה אחרת מקודם. קרי, פעולת העשייה שלי השתנתה.
אפילו כשאני חושבת כותרת מוכרת, כמוה עשיתי שנים, אני עושה אותה היום אחרת.
זהו תהליך שלא יודעת לאן הוא יוביל, אך אני מניחה, מניסיון עבר, שהוא יוביל לתבנית אחרת.
לא רק זה, אלא שגם היום, אני יודעת בוודאות, שהעשייה הזו, עשויה להשתנות, כי "הכול זורם כל הזמן".
יש לי ולאח שלי הגדול (4 שנים הבדל) בדיחה משותפת חדשה.
אנחנו צוחקים יחד על כל אותם אנשים שאנחנו מכירים במשפחה כאל "הם עוד חושבים שהם בני 18".
השבוע הוזמנו לבת מצווה משפחתית.
בת של בת דודה. היא בת 40 ו.... והבת שלה בת 12.
אז קודם כל, אנחנו אף פעם לא ראינו אותה ולא היינו שותפים לאירועים כל שהם איתה (עם הבת).
הבת דודה (המבוגרת) חושבת שהיא בת יחידה (לא הגיעה לאף אירוע משפחתי שאנחנו עשינו) וכעת מזמינה אותנו לאירוע שהיא עושה.
הדילמה היא: לבוא או לא?
לי, בעניין הזה, אין דילמות בכלל..............
לאח שלי, לא יודעת וזה גם לא עניין שלי (למרות שיש האומרים שכן).
הזן נכנס לחיי לפני כמה חודשים והדילמות קיבלו אופי ברור לחלוטין והשפה מאוד ברורה, ללא בלבול.
גיסתי (אשתו של אחי הצעיר) צריכה לקבל ממני קרדיט על כך שהתעקשה. – בזכותה הגעתי לזן.
אני לא פעם מתייחסת אליה FOR GRANTED והיא לא............ חד משמעית. אסור לי להתייחס אליה כך....
היום ניקיתי את הבית, הרגשתי איך ההרגלים שלי השתנו.
גם באכילת ארוחת הבוקר.
אני לגמרי ברורה עם עצמי ואין יותר התלבטויות ודילמות.
הכול ברור לחלוטין. ואני מנסה. טוב?! משאירה.
לא טוב?! מחפשת דרך חלופית.
העבר טמון בקרקע........... מקווה שאדע לתת לעצמי (קודם כל) את התשובה הנכונה כדי שזה ימשיך להישאר שם.
לא כי אני טומנת את ראשי בחול, אלא, כי הנושאים שהם מעלים נדונו בהרחבה (הרחבת יתר) לאורך השנים והם כבר הפכו לעיסה שחייבים להקיא אותה ולהטמין אותה בחול, עמוק עמוק, קבורה ללא מצבה, פשוט לקבור אותה באדמה ולשכוח מקיומה.
למה?
כי אני אמרתי שכך זה צריך להיות.
התקווה...........
שאם משהו מהנושאים שקברתי יעלו, הם יזכו לגישה מרעננת מאותו הרגע שזה הופיע, כשזה יופיע.
ואני?
אני חיה וקיימת, עד אשר אפסיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
