המציאות מחייכת אלי שוב

מאז שנכנסתי לעמותת הזן, הוספתי משקל משמעותי לחיי.

תמיד ידעתי דברים, ובתוכי הייתי בטוחה בדרכי, אך כניסתי לכל מיני מסגרות כדי להיות שייכת, טלטלו את האני הפנימי שלי וגרמו לי להסס ולבדוק את דרכי שוב ושוב.

מאז שנכנסתי לעמותת הזן, הכול מתחיל להתחבר ככפפה ליד. מושלם.

יש לי עוד הרבה מה ללמוד וכאשר השאלות זוכות למענה, גם כשאני לא שואלת, זה המצב האולטימטיבי. כך קרה לי ביום שישי האחרון.

י' ענה לי על שאלה שרבצה עלי המון זמן.

למה צריך חברה כשעושים מדיטציה?

עד ליום שישי האחרון, הדעה שלי הייתה:

יש את הפנים שלי ויש חוץ.

עם הפנים אני לגמרי מסודרת, הוא מקבל בחיי מקום מלכים, מקום של כבוד.

הבחוץ?

איתו אני עדיין מתקשה לתפקד.

יש הרבה סוגים של בחוץ.

יש הרבה סגנונות ואיתם דעות, איך אני מביעה את הפנים שלי גם בחוץ?

איך אני משלבת את הפנים כך שיצא החוצה ויהיה אחד?

השאלה נובעת מכך שהחוץ שלי בעייתי (למרות שעד כה לא דברתי ולא חשבתי כך).

היום, ראיתי בחדשות, מקרה של אבא שרצח בתכנון קר את אשתו, והתאבד.

הבן, בן ה-9 תיפקד בקור רוח (כך דווח בחדשות).

הביאו אישה מתחסדת אחת, לפרשן את המצב כשהשאלה הייתה "איך להסביר? מה יהיה על הילד הזה ועל אחיו בן ה-7 מהיום והלאה?"

האבא שלו החליט להרוג את אמא שלו ולהרוג את עצמו.

מה עבר בראש הרוצח?

האם כך חשב שיפתור את כל הבעיות!!!!!!!

האם אבא כזה חשב על הילדים שלו?

מה תפקידו של האב במסגרת של הולדת ילדים?

האם לא כדאי להקים מסגרת שתסייע לגברים ונשים לחשוב על השאלות האלה לפני שיהיה מאוחר מדי?

יש אחרים, שהשאלות האלה מאוד מאוד רלבנטיות ודורשות פתרון, לפני שמקימים מערכת זוגית עם ילדים, אך מבחינת החברה, זה לא מוצג בצורה כזו, לצערי.

העובדה שמערכת זוגית לא נפתרת, אינה בעיה של אחד מהצדדים, זו היא בעיה של שני הצדדים.

צריך שניים לרקוד טנגו. ושניהם צריכים לדעת לרקוד, אחרת כך נראה הריקוד, רואים!

כך............ הפנים שלי הסתדר אך החוץ שלי, היה זקוק לניעור רציני.

כשאמי נפטרה, אבי מולידי, מיהר למצוא לו תחליף.

מבחינתו, היחסים שלו עם אמי "לא היו משביעי רצון" והוא חווה אותם כהתנסות קשה, והחדשה אותה בחר, היא היא "הנכונה" והמושלמת, כדי לסיים את חייו.

זה נעשה על חשבון שנים מילדיו.

זה נעשה תחת לגיטימציה מלאה של כל הסובבים.

הוא זכה לברכת ילדיו.

אך הוא, האב, קיבל אצבע ולקח את כל היד.

הוא הפך את ילדיו להוריו (בכך שדרש מהם הבנה למצבו "הקשה") והשאיר ילדים, שעדיין לא היו בשלים להתמודד עם החיים, ללא סיוע ואף הפך אותם, לצורך העניין, להוריו ודרש שאלה (הילדים) יבינו אותו (ה"אבא" דרש שהילדים שלו "יבינו" ו"יקבלו" את מעשיו).

כשילדיו הגיבו לא כפי שציפה, הוא פשוט התנתק מהם בטוענה שהם מאיימים על חייו (כספו).

זה תיאור המצב.

אין מה לעשות עם דברים שחלפו ועברו.

כעת, אני עדיין מתמודדת עם מעשיו של אבי, מולידי, בהחלטות שלי, ורבים אומרים ובצדק, קחי אחריות, זו בעצם החלטה שלך, אביך לא בתמונה שנים.

ואני? לא מצליחה להבין איך זה שלמרות שילדי כבר קיימים, למרות שבאו לעולם מתוך החלטה מושלמת שלי, עדיין לא הצלחתי להפנים את זה וחיה בתחושה שכאילו עשיתי טעות בהחלטה ללדת את התאומים.

ידעתי שאני עשויה להישאר מחוץ למסגרת (זו הייתה ההחלטה הקשה שלי) ולמרות זאת החלטתי להביא אותם לעולם.

אני לא מצטערת שהחלטתי להביא אותם לעולם. אני לגמרי שלמה עם ההחלטה הזו.

הטעות שלי הייתה שחשבתי שאוכל להכניס קצת תבונה לאבא שלהם.

אני מודה שבכך טעיתי טעות מרה. חשבתי שאני צריכה לעזור לאבא שלהם. לקח לי 8 שנים להבין מהי הטעות שלי. פה נכנס מעשיו של אבי לתמונה. זה לא במחשבה – זה ברגש והרגש בקשיים – כי קשה להבין ולשלוט עליו.

מצאתי את המקום שיעזור לי לשים את הכול מאחורי.

ההקשבה שלי השתנתה.

סוף סוף הבנתי.

מצאתי את הקבוצה שאוכל גם את החוץ לסדר.

זה נראה מאוד מבטיח.