המציאות מחייכת אלי שוב

בלילה – בין שאר הדברים שחשבתי – עלה לראשי הערה שהייתה לי לפני כמה ימים של ילדה בת 11 בבלוג שלי, בנוגע למקובלים ולא מקובלים.

האמת שאני כל כך רחוקה מהגישה הזו, אף שהילדים שלי מאוד קרובים, שהקריאה שלה, העירה אותי.

היא גרמה לי לחשוב על זה שוב, לא כמו פעם, אלא עם הידע שיש לי היום.

אז קודם כל... יש לי תאומים שהם עבורי השיעור של החיים, כי כל מה שחשבתי על בני אדם, על בנים, ועוד כל מיני בדרך... עובר בדיקה מעמיקה על רקע העובדה שהם חיים מתחת לאף שלי וכל מה שקבעתי לעצמי על סמך הניסיון שלי כילדה, לא נכון – לפחות אני בודקת שוב...

זה למשל, משהו שאני טוענת שיש לנשים שלא כל הגברים חיים כך, אף שיש כאלה שכן, לא הרבה לצערי, לא מספיק.

בכל מקרה...

לחזור לענייני מקובלים/לא מקובלים.

אצל התאומים שלי ישנה תופעה "מחקרית" מעניינת.

קודם כל הם שני אנשים לגמרי שונים, אף שנולדו מהבטן שלי בהפרש של 5 דקות ביניהם.

וכשאני אומרת לגמרי, אני מתכוונת לזה.

לדוגמה, מקובלות.

אחד מתאומי, הוא כל כך "זה" שאין לו בכלל בעיה חברתית ולדעתי הוא "מקובל".

הוא מתנהג לפי הנורמה של השכבה שלו.

לא בולט אך נוכחותו מורגשת.

הוא יפה (שניהם יפים), אך זה היופי שלו מאוד מיוחד.

מאוד "גבר-גבר" . אוהב כדורגל/כדורסל, אוכל רע, מפחד מילדות ומכל מה שזז חוץ מבנים. מפחד מבדיקות ושינויים. ומבריק עד כדי פחד. יודע מימינו ומשמאלו ועושה החלטות ברורות. מבין עניין לגמרי, אפילו שלא מדברים הוא יודע.

השני, פטפטן, לא מחובר לגמרי, רק לעצמו, אינטליגנטי ברמות מפחידות (אפילו הוא לא קולט מה היכולת האינטלקטואלית שלו), יש לו קשיים מבחינה רגשית והוא נתקל לא מעט – עם חברים לשכבה שלו בעיקר (כי הוא מדבר ברמה אחרת, מאוד חכם – עד גבול המחונן) ומנותק מבחינה רגשית למה שקורה בשכבה שלו – המורות מתות עליו הילדים לא ממש.

הוא לא מקובל, אף שלאחרונה החל לרקוד ריקודי עם וזה עשה לו הבדל דרמטי, כי הוא רוקד מדהים, מחובר להוראות כמו שמעולם לא היה. יש לו מדריך ריקוד מצוין (הוא לא היחיד שמגיב כך) וזה ניכר.

הוא ה-ADD והוא מטופל היטב ולאחרונה יש תוצאות טובות (כידוע זה משהו לכל החיים).

העובדה שיש לי בבית שני אנשים שמיצגים כל אחד צד אחר, בהחלט עוזר לי להבין תופעות מעניינות בעצמי שקודם לכן לא הייתי ממש ערה להן.

עמדתי לכתוב "ואמא לא יכולה ולא רוצה לעשות אפליה בין ילדיה" ואז הבנתי שכן... גם אמא וגם אבא יכולים בדיוק זה ... לעשות אפליה... להגיב טוב לילד "המועדף" ולהגיב רע לילד שקשה לו/לה לקבל את תכונותיו ו"להרוס" לו את החיים, אשכרה.

חבל... אך זה מה שקורה דה פקטו.

ההורים לא קבלו הכוונה נכונה וזה חוזר על עצמו שוב ושוב, משוכפל, משועתק ולא מביא לשום הצלחה. (לעזור לאדם להיות מאושר עם מה שהוא) מקובל או לא.

הקושי שאני רואה (ואת זה אני אומרת היום לאור 30 שנה של התבוננות בנושא מהצד) שהאדם שטופל לא נכון – מנסה להיות "כמו" דמיוני ומעוות את התמונה בצורה דרמטית לעצמו ולסביבתו וזה יוצא רע מאוד.

אני צריכה לחשוב אלו כלים צריכים להיות שיעזרו לו/לה לשנות תמונה זו לטובה, כי לדעתי זו תופעה חברתית רחבה ולא רק מעטי מעט.

חשוב לי להבין ולקלוט "באיזו צורה להדגים/להסביר" ולהגיש את זה בצורה הידידותית לקריאה.