המציאות מחייכת אלי שוב

אני אאלץ לכתוב את הנושא הזה בהמשכים כיוון שהזמן קרב שילדי חוזרים מבית הספר וצריך להכין להם אוכל.

זה מסוג הדברים שנקלעים לתוכם.

אף שיודעים שזה יהיה כך, עדיין נקלעים לתוכם ואני צריכה לשאול את עצמי למה?

לפחות מבחינתי, כביכול, בדעה צלולה לגמרי, החלטתי להביא את תאומי לחיים. ולא סתם החלטתי, כשעוד יכולתי לעשות הפלה (ובהיסטוריה שלי שתי הפלות ולא פחדתי בכלל מהנושא הזה) עדיין, החלטתי להוציא אותם מבטני ומה שהחלטתי היה "לא משנה מה יקרה, אני אגדל אותם כך שיהיו ילדים בריאים בנפשם ולא יהיה להם את החלונות המעורפלים שהצעיפו את עיני).

היום אני יודעת למלל את זה, אז, בחודש הראשון להריוני, להחלטה היה ניסוח אחר, אך הנחישות הייתה לגמרי זהה. אני כבר הייתי אחרי לידת ילדה אחת, אחרי גידול של כלבה (שהמליטה 6 גורים, 2 חתולים), 4 אחיינים/אחייניות וידעתי מה תהיינה התוצאות של ההחלטה שלי.

אז לא ידעתי שאשאר בלי בעל, אך ידעתי כאשר בחרתי אותו, שהוא לעולם יהיה אבא לילדיו, לא משנה אם איתי או בלעדי. וזה לא קשור לסיפור שלי, אלא לסיפור שלו.

זה לא היה רכילות, זו הייתה עובדה מוצקה.

בכלל, לנושא הרכילות תפקיד חשוב בחיי...

היא ממלאה תפקיד חשוב כבונה חברה, באשר היא.

לרכילות יש אלמנטים מניפולטיביים שכוללים בתוכם רגשות.

דבר שלא נכלל במקומות אחרים, כמו למשל: בתי המשפט, בתי החולים ששם ה"הגיון והמחשבה" משחקים תפקיד ראשי והרכילות מתלווה אליהם.

הרעיון שמאחורי רכילות (שמיוחסת לנשים, כמובן) לעגל את הפינות הכואבות.

כאילו... בבית חולים יש את "העובדות" הקשות וכל השאר זה "רכילות", קרי, הסובייקטיבי, הרגשות, התחושות וכל אותם דברים שהחברה שלנו לא ממש מצאה מקום איפה לשים אותם.

האמת היא, שאני ממש נרתעת מרכילות, ועוד מגיל צעיר, אז לא ידעתי להגיד למה, היום זה ברור לי לגמרי למה.

דווקא למדתי עובדה זו מאחד מבני.

הוא נוהג להסביר כל מיני דברים שהוא לא יודע ואין לו תשובה עליהם בכל מיני דרכים מאוד מוזרות.

משום מה, ואני לא רוצה להצטייר כצדיקה, פשוט כך יצא, ואין לי הסבר לכך, כאשר אני לא יודעת להגיד משהו, אני לא אומרת.

וזכור לי, שכשהייתי צעירה, דמעות רבות נשפכו על כך, כי אבי נטרף מזה שאני לא יודעת להסביר את עצמי בצורה ברורה ואז... הוא הטריף גם אותי.

המצב הזה שבו אין הסבר, אין מילים לתאר, אין סיבה נראית לעין, יכולה לגרום להמון מבוכה לאנשים (אף הצעירים שבהם, כמו בני) והדרך להרגיע את המבוכה היא להמציא הסברים, כמו שאנחנו קוראים להם "מצוצים מהאצבע", שאין להם שום אחיזה, WHATSOEVER במציאות כלשהי או בכלל... לדבר, וזה מיועד לדבר אחד בלבד, למלא חור שחור.

לדעתי, כאן מככבת הרכילות בתפקיד ראשי. כאשר מסיטים את התשומת לב ממני אליך, הכול נראה אחרת.

"שמעת שפלוני עשה כך וכך?" יכול בהחלט להחליף שיחה כנה עם עצמך, שבה למרות שמזהים את האלמנטים שבהם אתה לא תפקדת "כמו שצריך" – עדיין נשאר מקום לבן אדם שבך ושבי וזה מתקבל כ... חולשה אנושית מקובלת.

אך אז... נוצר חור עצום שנפער כאשר הרכילות נעלמת... מה עושים עם התחושה של חוסר האונים? מה עושים את תחושת התסכול? מה עושים עם חוסר הנוחיות? מה עושים עם הכיעור? מה עושים עם חוסר הצדק? וכל אותם מקומות שבהם נחשפת ה"אמת" הערומה?