המציאות מחייכת אלי שוב

אין לי תמונה ברורה לאן השיחה הזו שלי עם עצמי תוביל.

אין לי מושג.

אין לי תמונה לפאזל, אף שפאזל אחד סיימתי בהצלחה, (בטעות).

דבר אחד אני יודעת, אני חייבת להמשיך כיוון שמי שהתחיל זה לא אני.

ואסביר את עצמי.

היום שבני, בני 10, קרובים יותר ל-11 ובתי בת 20, קרובה ל-21, נראה לי שזה מספיק זמן להבין איך הדברים עובדים.

להורים שלנו הייתה תמונה מאוד ברורה איך "אנחנו" צריכים להיות.

היום ברור לי, כאימא, שאין לי שליטה בכלל על איך שילדי יתפתחו.

יש לי ציפיות, אני חושבת שאני יודעת, אני מנחשת, אני מקווה, אך לא יותר.

דבר אחד ברור לי מהמסלול הכואב הזה שעשיתי, ילדי חיים בדרך הטובה ביותר שאפשרית בזמנם והם גדלים בסביבה שמאפשרת להם להתפתח כפי שהם, בצורה הטבעית ביותר – מכאן שאני מקווה שיהיה בסדר, אף שאני לא יודעת מה צפוי בעתיד.

כך בני וכך בתי וזה נראה לי הדבר הטבעי והנכון ביותר לעשות.

טועה? צודקת? מה זה חשוב?

יש להם אמא אחת ולעולם לא תוכל להיות אחרת.

אני סומכת עליהם שהם ידעו להסתדר במגבלות שהחיים יביאו להם וילמדו לגדול לתוך המסגרת שהם יקלעו לתוכה בבוא הזמן.

אין אשמים.

אין צודק, לא צודק.

יש נכון – בהתאם לזמן שנוצר וכל דקה זה יכול להשתנות.

העיתוי חשוב, העיתוי שלהם, לא שלי.

ההרכב שלהם לא שלי.

התפקוד שלהם לא שלי.

אני כבר עשיתי את עבודתי בזמנו, היום אני רק מלווה.

רק צופה מהצד.

דבר אחד בטוח, איפה שאוכל להתערב או אדרש להתערב, כדי שזה יצא תוצאה לטובתם, אעשה זאת ללא היסוס, אם אתבקש, או אם אראה צורך, בתקווה שהשיפוט שלי ינחה אותי (עם זה צריך להיזהר מאוד).

ורכילות?

אני למדתי אחר שנים של ניסיון – שדברים שרואים מכאן לא רואים משם ורכילות נופלת בקטגוריה הזו – חד משמעית.

אני שמחה שאני גרועה ברכילות.

אני שמחה שאני לא שותפה לשיחות מהסוג הזה.

אני מודה שזה לא פעם פועל לרעתי ואני משלמת מחיר כבד על כך...

אך זה שוב ... דעה רכילותית, שאף אחד לא יכול להגיד אם צדק או לא, והאמת – זה ממש ממש לא משנה.