המציאות מחייכת אלי שוב

התחלקתי.

האסימונים נופלים כל הזמן בימים אלה.

הייתי עסוקה ב"המון" דברים אחרים שנחטפתי אליהם ושכחתי את אלה שאני עכשיו.

זוכרת שבבים אליהם אני חוזרת בקטעים בלתי נשלטים.

אני כבר לא מתאמצת, זה בא לי באופן טבעי וכשזה בא, אני מתפעלת מחדש, "איך זה שאני פה?"

כי החלקתי, בין רגע, כי הבנתי שאני פה, השנייה, כשקמתי מהמיטה ודקה לפני חשתי שאני אומללה, כי...

דקה אחרי, פתאום, מבלי להרגיש, אספתי את כל מה שעשיתי בשנים האחרונות ואני אופס, במקום אחר. מדליק!!!!!!!

אימנתי את היכולת להתפרק לרסיסים במהלך השנים.

היכולת לראות אותי באלפי צורות, גם.

זה בסדר!

זה זה.

זה שם.

רגע.

אופס...

זה שוב נעלם.

ככה זה, שנייה ישנו, מורגש, מלטף, מחבק, מנשק, אוהב... ודקה אחרי, נעלם למשהו אחר.

אני רוצה אותו בפנים ... כמו שצופית אמרה אתמול ... אני מרגישה את הילדים שלי כאילו הם אצלי בבטן!

קשה לשחרר, קשה להיפרד, קשה להרפות.

מה נשאר?

הזיכרון.

התחושה של...

כשלא נמצאים, לא נמצאים.

וכשכן...

העולם ומלואו...

נמצאים דקה... אף שזה יכול להיות יומיים.

זה עדיין קצת, לא מספיק.

חלקים מהשלם.

24 שעות – 7 ימים בשבוע – חודש – שנה – הרבה שנים....

אוספים אוצרות.

אוספים זיכרונות.

אוספים ליטופים ונשיקות.

להתחבר לאדם שבי אותו אני אוהבת הכי הכי ולהתפרק שוב - זמן קצוב.

אני נזכרת בך המון - לאחרונה.