מצאתי שהציור הפך למקור בלתי נדלה של מידע עבורי, אותו אני לא יכולה להשיגו בשום דרך אחרת.
המידע שגיליתי באמצעותו, הוא המידע על היקום שלי.
אני דוגמית אחת מיני רבות מהיקום, אדם פרטי.
אין לי שאיפה להקיף את כל מה שיש, אני יודעת שזה לא אפשרי.
יודעת שזה מיותר אפילו לנסות.
אפיוני אישה?
לפני כמה דקות הייתה לי שיחה עם גבר, שסיפר לי בהתלהבות גדולה את הגילוי שלו.
וכך גילה לי: "התנ"ך, כמקור כתוב, מוכיח שכל מה שאנו יודעים היום, היה ידוע כבר אז, כאשר התנ"ך נכתב."
התווסף לי ידע, אותו לא ידעתי שניה לפני.
מה ידע זה הביא אותי לחשוב?
איפה הצד הנשי?
למה אני לא "מרגישה" את זה?
למה אצלי זה לא בא לידי ביטוי בחיי היום יום?
מה חסר כדי שזה יקרה?
אלה השאלות שעדיין מטרידות אותי.
נניח שהכל היה כתוב לפני 5,730 שנה (על המספר הזה ידעתי בערך וקבלתי אותו לפני שניה כנתון מדויק יותר), איך זה יכול להיות שבמהלך השנים הרבות האלה, עדיין יש כל כך הרבה עיוות?
הרצון שלי לפתור את השאלות האלה, נובע מהעובדה הפשוטה, שהמציאות מעוררת אותי לחשוב עליהן. אם הכל ידוע, למה זה כואב?
למרות האיסור בתנ"ך "לא תעשה לך פסל ומסכה".
הציור בשבילי הוא לא אליל, לא משהו לסגוד לו, הוא רק אמצעי כמו כל אמצעי אחר, שיכול לספק לי מידע למה שקורה אצלי, את זה אני לא מכירה מהתנ"ך.
הפרוש שלי לאיסור הזה, אומר, אל תסגוד למעשה ידי אדם, הוא לא האלוהים.
אך גם יכול להשתמע ממנו אל תחטט יותר מדי ואל תחפור, תן לדברים להסתדר בדרכם האלוהית.
ובכל זאת יש שם חורים.
כאשר אני נתקלת בחור, אני עוקפת אותו, אך הוא נשאר, החור קיים ולא נעלם מעיני, אני לא יכולה להתעלם ממנו.
הרצון שלי לדעת, להבין, לקלוט למה זה כך ולא אחרת, נובע מהכאב שלי.
כאשר אני מגלה תשובה כלשהי, גם אז, זה כואב, כי ידיעה מדויקת, היא עבורי כאב.
הכאב שבויתור על הידיעה/אמונה הקודמת שהייתה לי, הכאב חולף כאשר הוא משחרר אותי מהכאב הקודם, שלא נתן לי מנוח.
והוויתור?
הוויתור כואב, לא הידיעה.
האמנתי במשהו בכל כוחי, בניתי על בסיסו הרים של ציפיות, חיים שלמים.
הידיעה גרמה לי לראות את הבסיס הרעוע של בניין הקלפים שבניתי.
התמוטט הבניין והתחלתי חדש במקומו.
קשה לי לחיות ללא בניין קלפים (זו בעיה נשית או כלל אדמית?).
אז - להפסיק לבנות בניין קלפים, כי הכל קיים, עוד מלפני 5,730 שנה?
לוותר על הרצון שלי לבנות משהו שנועד לכישלון אפריורית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
