הלוואי ולא הייתי פה... הלוואי והכל היה נגמר ברגע.
אני לא יכולה להסתובב עם הכאב הבלתי נסבל הזה כבר חודשיים, עם הכאב לב הזה והנפש הגמורה שלי.
ולשחק אותה הכל בסדר, הכי כרגיל.. אז מה, חברה שלי נהרגה.. אז אני לא אמשיך לחיות?
לא, הלוואי והייתי יכולה להסתגר בבית. לבכות כל היום ולא לצאת בחיים. להישאר כל היום מתחת לפוך ורק לבכות ולהוציא הכל החוצה.
מה פתאום.. אי אפשר, להפך גם צריך להוסיף לי ביתספר וצופים ואת ההורים האלה.. שאני כלכך שונאת את האמא הזאת. כלכך שונאת אותה.
אם הייתי יכולה, מזמן לא הייתי גרה איתם, מזמן לא היית מסתכלת עליה בכלל.. משחקת אותה כאילו הכל היא עושה לטובתי.. בסדר.. לבטל לי חצי מהחיים ולעקוב אחרי הלימודים שלי זה להרוס לי את החיים ולא לעשות לי משהו טוב איתם.
ודיי, אני נשברת. מתמוטטת. לא יכולה יותר לשאת את כל זה.
כואב לי הלב, כואב לי הלב כי הוא נשבר וכואב לי הלב כי הוא התרסק וכואב לי הלב כי דנה לא פה וכי היא לא תהיה פה יותר אף פעם.
וכואב לי שאני לא מוצאת את המקום שלי בין החברים שלי, כי אני לא מצליחה להבין את עצמי, אז איך הם יבינו?
ווהתפקיד בצופים שכלכך רציתי וקיבלתי, לא באמת עוזר להתמודדות שלי.. הוא רק מפיל עליי עוד ועוד ועוד ואני לא יכולה יותר.
אוף הלוואי והייתי יוצאת מהסיוט הזה מתישהו
הלוואי והייתי חיה במקום הרבה יותר טוב, עם אהבה וחברים והורים נורמליים.
הלוואי ולא הייתי פה בכלל..
הלוואי וזאת לא הייתה דנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
