Never Too Late

אני חיה את הגיהנום בפני עצמו. 

לא טוב לי, לא טוב לי בכלל. בשום מקום, בשום דבר, בשום יום. 

חרא לי עם החברות שלי, כי אני לא מבינה את עצמי אז ברור שהן לא יבינו אותי.

חרא לי בלימודים, כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה ללמוד.. אני כל הזמן חושבת על דנה, כל הזמן זה הדבר היחיד שאני עושה במשך השיעור.

אני מנסה ללמוד, להקשיב, להבין, להפנים וזה פשוט לא הולך.. זה פשוט לא מצליח לי.

וההורים, שלא מוכנים בכלל להבין שמשהו לא בסדר, שמשהו לא טוב משהו לא בסדר.. אז כן אני אפילו מוכנה להודות שמשהו דפוק בי, ואני לא מצליחה להבין מה.

מתמטיקה פשוט לא הולך לי, פשוט לי מצליח לי. אבל לא, אף אחד לא מוכן להבין אותי, אף אחד לא מוכן לקבל את זה בכלל.. מכיתה ח' אף אחד לא מוכן לקבל את זה.

כי האמא הטיפשה הזאת חושבת שהכל בסדר, שאין מצב כזה שלא טובים במתמטיקה, שאין מצב כזה שלא הולך במשהו.. 

פשוט בא לי לעזוב את הבית, לעזוב את הכל. 

לאבד את הזיכרון ולהתחיל הכל מההתחלה, בלי שום דבר שיפריע לי, בלי שום דבר שיכאב לי.