דנה... אני כבר לא יודעת כמה אני יכולה לכתוב לך.
אני כל הזמן מייחלת שתחזרי, מקווה שאני אראה שוב פעם את הפנים שלך, את החיוך המדהים שלך ואת הצחוק הרועש שלך.
אני מתגעגעת לבן אדם שאת, אני מתגעגעת לכל הדברים שהיינו עושות יחד.
לא הספקנו לעשות כלכך הרבה דברים.
לא הספקת לעשות את כלכך הרבה דברים!
לא הגעת לגיל 17
לא הספקת להופיע בהופעה המיוחלת שלך בבית צבי, שאגב הייתה מדהימה.
לא הספקת לקבל שיבוצים לשנה הבאה ולגלות שהיית אמורה להדריך ז'
לא הספקת להיות עם יוחאי
לא הספקת להכיר לנו את אביעד
לא הספקת לעשות ניתוח פלסטי באף ועגיל באף.
לא הספקת להתחתן, להקים משפחה, לעשות ילדים.
חיכית עד החתונה...
אהובה שלי, קטנה שלי
את לא מתארת לעצמך כמה אני מתגעגעת אלייך...
כמה אני מנסה להבין שאת לא פה, שאת.. שאת.. מתה.
אני לא מצליחה להכניס את זה למוח.. זה מרגיש לי כלכך לא נכון! את היית אמורה לחיות הכי הרבה מביננו!
ואיך אמרתי פעם על כל אחת מהחבורה המדהימה שלנו שהיום היא חסרה ואיבדה את הנשמה?
"אם יקרה לך משהו, אין לי טעם לחיים, אין לי טעם למחר.." אז דנוש.. ככה זה מרגיש פתאום, כאילו אין לי טעם לחיים.
הלוואי ואת יודעת ורואה אותנו מלמעלה, הלוואי ובסופו של דבר ניפגש.
תישארי צעירה לנצח.
תישארי בת 16 ועשרה חודשים לתמיד.
אוהבת ומתגעגעת בלי סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
