כשקמתי, עדיין בחלוק הרחצה שלי,  כאב לי הראש, הייתי מבולבלת, הסתכלתי סביבי, אבל הכל היה במקומו.

צעדתי לכיוון החדר, מה שראיתי גרם לידיי לרעוד. בלאגן, הכל הפוך. המצעים קרועים, המיטה שבורה. הארון הפוך על הרצפה, המגירות פתוחות ומרוקנות, כל הבגדים שלי מפוזרים ברחבי החדר, רק דבר אחד נשאר במקומו. רצתי לעבר השידה שליד מיטתי, הרמתי בידיים רועדות את התמונה שלי ושל טלי, הפכתי אותה, הוצאתי אותה מהמסגרת, ונשימתי חזרה, זה עדיין שם. החזרתי את התמונה, וחיבקתי את המסגרת. הנחתי אותה במקומה.

מישהו ידע איפה ומה הוא אמור לחפש, ואולי הוא מצא. אבל למה זה עדיין כאן? למה הוא לא לקח את זה?

הראש עדיין כאב מהמכה שהחטיפו לי, אני לא ממש רגילה לדברים כאלה.

חשבתי לעצמי שזה מוזר. כל הבית מסודר, רק החדר "נפרץ", כאילו מישהו ידע איפה הוא אמור לחפש.

טוב, לפחות זה עדיין בטוח. הלכתי לחדר השינה והתחלתי לסדר הכל.

בין הבגדים, פתאום ראיתי נצנצוץ קטן. התכופפתי, שרשרת זהובה בעלת תליון משולש, עם שתי קרניים הבולטות ממנו.

לא ראיתי אותו אף פעם. החלטתי לשמור אותו בינתיים.

החלטתי שאמשיך לסדר מחר, צנחתי על המיטה, ונירדמתי.

התעוררתי לצלצול הטלפון. השעה הייתה חמש.  ישנתי המון, לא שמתי לב בכלל.

הרמתי את הטלפון ועניתי בקול ישנוני, יואב החליט סוף סוף לבקר.

קמתי לאט מהמיטה, הראש כאב, הרגשתי כבדה, צעדתי בעייפות למקלחת ושטפתי את עצמי.

סידרתי את שאריות הבלאגן מאתמול, ובדיוק כשניגשתי להכין לי קפה הפעמון צלצל.

פתחתי את הדלת.

לא עברו חמש דקות ומצאנו את עצמנו מתגלגלים במיטה.

"התגעגעתי אליך" אמרתי לו.

"גם אני אלייך, אינדיאנית קטנה. חשבתי עלייך כל הזמן" אמר בזמן שהוריד את מכנסיי.

לא הספקתי להפשיט אותו והטלפון צלצל.

"אל תעני" אמר לי.

"ואם זה חשוב? חכה רגע, אני כבר באה.. אל תזוז" קמתי מהמיטה בחיוך שובב. שיחכה. אני חיכיתי לו שלושה שבועות כשהוא נהנה בירח הדבש עם טלי ומי יודע מה עשו שם.

"ענת? זו אמא. תגיעי לבית החולים מהר" אמרה לי אמא בבכי.

"מה? מה קרה? אמא, דברי איתי" דאגתי, אבל היא כבר ניתקה.

הלכתי לחדר והתלבשתי מהר.

"היי היי, מה קרה? למה את מתלבשת?" שאל יואב.