פאק מי איזה שבועות קשים. לשכב עם בחור שנזכר בי והוא מכוער ומקסים אבל הוא משתנה בן רגע, הייתי נשארת לישון איתו לו הייתי יכולה, אבל אני נטל.

והוא כל כך לא מתאים לי, מטומטם, לא מושך, שמתנהג כמו ילד ואכפת לו מכדורגל ואני לא יודעת למה נשארתי, למה לא אכפת לנו אחד מהשני, איך אנחנו סובלים אחד את השני באותו חדר. ואיך שאני עוזבת חברים שמנסים לבד את עצמם בעזרת קצת אלכוהול כדי לבלות איתו בפיכחות, אולי זה מהחוסר כסף אולי כי נמאס לי לבדר את עצמי בעצמי. הוא צועק הבית היהודי בלי לזכור את השם הפרטי של בנט ואני יושבת לי בצד צוחקת עליו ומסבירה לו למה כדאי לו להצביע לשלי, עם מילים גדולות מקטינה את הענק הזה, הבן מזרח הזה, רק לחבק אותו, רק לשכב איתו בכפיות כל הלילה. אני החלומות הרעים שלו, אני רוצה להרוג אותו, אני ארים אותו על מנת להפיל אותו והוא מודע לזה, הוא אמר לי את זה. 

והיא, המלאך שלי שנישק את הידיים שלי כשבכיתי מולה את האמת ואת האהבה, כשכולם בנאליים אבל חשובים, ואני לא יכולה להסביר יותר את האהבה הזאת נמאס לי לנסות להסביר אותה. נשיקות וקריאות גנאי ובעיטות באף ומשיכות גופים הכל כדי שהיא תהיה אמיתית איתי והרצון לזרוק את כולם החוצה שלא תחיה בפחד שנחיה כבר ביחד.

ואז יש אחד שהוא חמוד.

ואז יש אחד שהוא נשכח.

ואז יש את המשוגעת המושפעת.

ואת זאתי שהרגליים שלה באדמה.

וזאת שמתה לבלות איתי.

ועוד אחד שמנותקת מהעולם שלי ומנסה להדחף אליו בכוח.

אהה והחופר שנמאס לי מההתחלה ממנו אבל אני נחמדה מדי בשביל לסנן.