עולם קטן.

למה החיים מנסים לגרום לי להתאהב בך שוב? למה הם מנסים בכוח לגרום לי לעשות את הטעות הכי גדולה שאני יכולה לעשות? למה הם שולחים לי סימנים שמובילים אלייך? איזה סימנים?! לפני כמה זמן החלטתי שאני רוצה עיצוב חדש לבלוג. הסתובבתי לי במאגרי התמונות והגלריות שלי, והופה, מצאתי תמונה פשוט מקסימה, פושפושית, מאמי, כפרה (עיניים, גבות), והחלטתי שזאת תהייה הכותרת. עיצבתי לי אותה להנאתי, וגם שמתי אותה לבלוג. רק אחרי מספר שעות בעצם שמתי לב שהעיצוב של אפונה. אפילו לתת מודע שלי נכנסת בהמה! המורה שלנו החליטה שכדי לפקח על הקריאה שלנו יותר, היא תבחר בשבילנו ספר באנגלית שאותו כל הכיתה תקרא. בואו כולנו ננחש ביחד באיזה ספר המורה ה~ביפפ~ הזאת בחרה? רמז- אפונה=גל בוקר (ימח שמו). כן! אתם צודקים! לספר קוראים The Wave! דאמט. לפני כמה זמן נכנסתי לבלוג של ילדה שאני אוהבת (אין צורך לפרסם את שמה), וראיתי בתחילת הפוסט קליפ, שמחכה שאני רק אלחץ על הכפתור המפעיל.. (יש לי חולשה לכפתורים) ואשמע את השיר. ניסיתי לזהות קודם כל את השיר לפי שמו ומילותיו, אבל ל-א, לא הצלחתי. אז בסקרנות יתר, הפעלתי את המוזיקה, ושמעתי את השיר שהיה בשוקס שלך, זה שהייתי מכורה אליו רק כי אתה אהבת אותו. אני זוכרת איך הייתי בוכה, מקווה שאתה תשיר יום אחד את השיר הזה בשבילי. בחפיפת משולשים מספיק בדר"כ 3 נתונים כדי לחפוף בינהם. טוב, יש לך שלושה, דיי. סימנים, של הרגשה של בדידות, כזאת שחולפת מעל ראשי בניינים מתקלפים, בפאתיי העיר. סימן חרוט על עץ שתול, בשלהי הסתיו הנועץ ציפורניו, על החצב, שיצליח עוד לעמוד, לסמן שעוד הזמן לטובתו. חיוך סגור, צליל עמום, שתיקה צורבת, מכאיבה ורועדת. עיניים דומעות, אדומות, וידיים מושטות לתפוס אחיזתך אך נעלמה כחול, התעופפה לה, התפזרה. אך ראש מורם עכשיו, דום אעמוד, חיוך אתפוס עכשיו ברשת ואלבש אותו, שירה מהדהדת ברחוב של הבתים החדשים והצבועים באמצע הרחוב. קיבלתי 96 במבחן המחצית בבר-אילן. כן, טוב.. סחטיין עליי. עריכה: הכנתי סמיילים!! D: