עולם קטן.

כבר כתבתי כאן שיר פעם, בתחילת הבלוג, על חברות.

לא כתבתי אז על מי זה.

אבל עכשיו כן אכתוב:

הילה.

היחידה והמיוחדת.

ולמרות כל מה שקרה, ואולי גם יקרה, לא שכחתי אותה. לא רציתי לשכוח. נלחמתי בכל הכוח בשבילה. ניסיתי, חקרתי, בדקתי, שאלתי.

זה לא כל כך עבד.

ההיסטוריה שלי איתה ארוכה מידי לפוסט.

שקלתי לפתוח בלוג בשביך הילה, לכתוב שם הכל, את כל מה שאני מרגישה, ורוצה להגיד לך.

אבל התחרטתי. חשבתי, שאם ניתקת איתי קשר, את, מכל האנשים בעולם, זה כנראה מעשה בל יתואר מה שעשיתי.

וכל הזמן הזה הייתי בטוחה שעשיתי לך משהו.

וכעסתי על עצמי, ושנאתי את עצמי על זה.

הייתי בטוחה שלא מגיע לי חברה כמוך, שלא מגיע לי שתסלחי לי על מה שלא עשיתי.

ואת לא יודעת כמה דברים קרו לי בזמן האחרון, דברים שלא היית כאן, לצידי, כדי שאני אוכל לספר לך ראשונה, מבין כולם.

ותמיד עקבתי אחרייך, אחרי הבלוג שלך.. חשבתי שאם לא תספרי לי אישית מה מתרחש, אני אלמד לבד.

הילה, יש לי משקפיי ראייה. רואה? את לא היחידה. עוד נקודה נוספת לכמה ששתינו דומות.

השתנתי הילה. אני כבר לא כזאת משעממת (הייתי, מה לעשות), חוש ההומור שלי התעורר, הדיכאון שבא בעקבות האהבה שלי חלפה.

פקחתי עיניים הילה, ראיתי עולם.

אבל.. איזה מן עולם זה בלעדייך?

אני מרגישה כמו מישהי שהייתה עיוורת כל חייה, ופגשה מישהי שהסכימה לעזור.. להיות לי עיניים.

ועכשיו, שסוף סוף העיוורון חלף מעיניי, ברחת לי. ראיתי הכל הילה, חוץ מאותך.

דווקא אותך רציתי לראות, הדבר הראשון שחיפשתי.

כל השינויים, שלא היה לי עם מי לחלוק.

וראיתי בבלוגך כמה קשה לך בזמן האחרון.

וכמה חברות שלך מאכזבות אותך.

וכל כך רציתי לדבר איתך, לעודד אותך. להגיד לך כמה שהן לא שוות את זה.

אבל אז נזכרתי שכך גם אני.

צפיתי בך מכירה חברות רבות כל כך.

מכירה את ישרא לעומק, ראיתי אותך צוברת תאוצה. ראיתי איך הכתיבה שלך מהפנטת אנשים. שפעם.. הו פעם את כל כך רצית לכתוב כמוני, וכיום הגלגל מתהפך.

ראיתי אותך מתחילה להכנס ללב ליבו של ישרא, אבל את המדרגה הראשונה שלך.. אותה כבר שכחת מאחור.

כבר הייתי בטוחה שהפלתי אותך, ובגלל זה ניסית להתרחק.

הייתי בטוחה שהרסתי משהו בך, ובגלל זה החלטת להתנתק.

הייתי בטוחה שאני לא ראויה להיקרא חברה שלך.

ושקעתי בדיכאון. חשבתי שאני לא יודעת להיות חברה. עד כמה שדאגתי לאהוביי, הייתי בטוחה שכנראה אני דואגת יותר מידיי.

ראיתי אותך פורשת כנפיים, ולא הייתי שם לצידך, כדי למחוא לך כפיים.

הילה שלי, בנתיים.. עד שתדברי איתי שוב, בארבע עיניים, אאחל לך פסח שמח בפרט, וגם לכל שאר ישרא בלוג.

תודה שעזרתם לה שאני לא יכולתי.

תודה שהראתם לה כמה היא מיוחדת.

תודה שגרמתם לה להבין שהיא כן רצויה.

תודה שמיליתם את מקומי.

להביט מלמעלה על מה שבנית,

לראות את הכל מתפתח.

לדעת שאת מקומך כבר פינית,

את שלך כבר עשית, ודיי.

להתבונן בחיוך קל, ניצוץ בעיניים,

ורישרוש מתוק של עלים,

לשמוע סביבך, זימזום צרצרים,

ושירה מהפנטת בעיר.

וכך תצהל, מרקד ריקוד פרוע,

הפרחים יעופו ויריאו לך.

ציפורי השלום, היונה המבוקשת,

יעטו עלייך זר של זיתים.

ולראות האדם, בשל וקרב,

האישה מחוזרת, האושר מהר,

ומה שנותר לך, לפני שניתן,

הוא רק זיכרון ישן.

(זה תפקידך, אלוהים.)

פסח שמח ומצחיק!

אחזור אליכם פעם הבאה עם שלל צחוקים, פשוט הפוסט הזה היה חייב להכתב.

מיר.

נ"ב: אני לא עצובה, ולא כועסת. אני שמחה. היא רוצה לחזור, או לפחות ככה הבנתי.