עולם קטן.

להתהלך ברחוב בזמן שאתה מת מצמא ולראות צינור השקייה שהתפוצץ- זה אירוני.

להתפלל שלעולם לא תשמע עוד שירים מזרחיים טיפשיים בחיים ולהכיר חברה טובה ביותר שמתה על שירים כאלו- זה אירוני.

להאמין באמונה שלמה שאין דבר טוב מאהבה אך לא לקבל כזאת- זה אירוני.

לחשוב שהדבר הכי כיפי בעולם זה לצחוק אבל איש לא מצליח להצחיק אותך- זה אירוני.

להגיד לעצמך כמה טוב שיש לך רגליים ולראות ברחוב אדם שאין לו- זה אירוני.

לדעת שברגע שהכי תרצה ממתק תמיד תמצא דוכן מלא בכאלו ואתה תתקע בלי כסף- זה אירוני.

אירוני, אירוני, אירוני.

הצליל של המילה הזאת מטריפה אותי.

למה?

כי היא רודפת אחריי.

בחיי, בכל מקום שאני רק פונה, יש אירוניה באוויר.

לראות עצי אורן, להכיר ילדה שקוראים לה אורנית.

חהחה אלוהים, כן כן, אירוני.

"אני לא מאמינה! רק  רציתי מופע של רן והנה יש, אבל אין לי עם מי ללכת! זה כזה אירוני!"

"לא, זה סתם טיפשי."

-הגיגיי לב-

אירוני עד מאוד זה לצחוק כל הדרך למופע של ריטה (המלכה) שלב האהבלה הזאת תגיד משהו טיפשי לידה, ובסופו של דבר זה באמת קורה.

אני ולבישקה (חהחה, עכשיו את נשמעת רוסייה) חיכנו חצי שעה אחריי המופע של ריטה (המלכה *כן אני אגיד את זה כל פעם מחדש*) כדי שתחתום לנו על הדיסק שלה (פטאתי, משמע אני ולב. מיר ספיר.)

בסופו של דבר יצאה אלינו ילדה, אוכלת עוגת שוקולד, ואני ולב החסרות שכל לחלוטין עוד באות לשאול אותה אם היא ראתה את ריטה, עד שהתדהמה ירדה מעינייה של לב והיא אמרה לי בלחש:

"זאת ריטה@#$^$%*%^&)"$&$%^*#$*". כן, אעלק לחש. ועוד באוזן, כלבה.

עם פלטפורמות בגודל של השיער שנינט הורידה, עמדה מולנו ריטה, או שמה נקרא לה ריטוב טוב הגמדה (עזרה: טוב טוב הגמד, שם של גמד חמדמד בטלוויזיה הישנה), ועוד עם הפלטפורמות הגיעה לגובה שלי, אפילו טיפה פחות. והיי! אני לא גבוהה עד כדי כך.

בסופו של דבר, אחריי שהאומץ הגיע אליי והיא כבר הספיקה לחתום לי, לב עוד נשארה המומה מאחוריי, מחזיקה בקושיי רב את הדיסק, ומתבוננת בפרצוץ של ילד דיסלקטי שבפעם הראשונה ראה כוכב (תרתי משמע), וריר נוזל מפייה.

בסופו של דבר, בלי להגיד כלום הזיזה במעט את ידייה לכיוון ריטה (המלכה ) וסימנה לה לחתום לה.

כאשר ריטה (הנסיכה חיחי) שאלה את לב למי לחתום,

לב ענתה: "לריטה..." בפרצוץ תמים ומוכה.

ריטה הסתכלה בתדהמה בפנייה של לב, עד שזאת חזרה בה מטעותה ואמרה "אהה סליחה, לספיר." ופנייה בחיים לא נראו כה דומות לקטשופ. או לרוטב עגבניות. מ'שתרצו.

בזמן שריטה צחקה בקול המתוק שלה, ואני איתה, ספיר צובטת אותי וכמעט בוכה לי "אל תצחקי אליי.." ואני מרוב רחמים הפסקתי.

כאשר החלטנו ללכת משם, צרחה ריטה, אהה כלומר לב, בקולי קולות (כמובן ללא ידיעתה) "יאואואוא איזה אהבלה אני!! איזה פאדיחות אמרתי לריטה שתחתום לעצמה שיאואוא!" וכאשר לב הבחינה בפרצופי שהסתכל על משהו שעמד מאחורייה, אמרה לי: "היא מאחוריי, נכון?" והחלה לרעוד מבושה.

"כן." הייתה תשובתי וכמעט שלא הצלחתי להחזיק את הצחוק בבטן שלי. מולי, עמדה ריטה, מוכת תדהמה לעבר הילדה העילגת, ועוד שנייה פורצת בצחוק אדיר.

לב משכה אותי בחוזקה ובפתאומיות הצידה, ומשם התחלנו לברוח.

כן, זה אירוני.

עד כאן, חבר'ה. אה ואל תשכחו-

בחיים אל תסכימו שהאח הבינוני שלכם יסיע אותכם במכונית אחרי שרק קיבל את הרישיון.

ואם כן, קחו קסדות.

מיר.