אפשר להגיד שאני מבולבלת. אין לי שמץ לאן לעזאזל אני הולכת ולמה, ואין לי מושג איך אני מגיעה לשם בכלל. מי יהיה שם ומה, ואיך בדיוק זה יעזור לי אפילו לא אשאל. כי זה לא בדיוק אכפת לי. אני מרגישה שעליי לזוז מהמקום בו אני תקועה ולהמשיך הלאה. הבעיה היחידה שאין לי לאן.
חיים משונים עברו עליי במהלך שנות חיי המעטות יחסית; דברים שאני לא בטוחה שהיה חכם שסיפרתי. עברו עליי דברים רעים וטובים גם יחד.. אבל בכל זאת, את הדבר הטוב ביותר עוד לא היה לי- אהבה דו צדדית. אהבה בה לא רק אני הקורבן המסכן, אלא שנינו שבויים בליבו של האחר.
לאהבה כזאת יש שתי אפשרויות- תשתמש בה או שתזרוק אותה. תהליך הזריקה נמשך זמן רב, לפעמים אפילו שנים. מלבד זאת, הצד השני נפגע מך גם; לכן אני חושבת שהבחירה הזאת לא ממש מעשית.
ועכשיו שקט בבמה. אני עולה אליה.. להתבונן בכל האנשים שבאו לכבודי.
והם מצפים לי. רק לי. הם מוחאים כפיים בשבילי. הם אוהבים אותי, הם מרוצים.
אני חושבת שזהו המקום היחידי בו אני שלמה. שם, על הבמה. דווקא במקום החשוף ביותר, דווקא שם אמצא את האינטימיות שהייתה חסרה לי. שם אני אבין את כל הבעיות שאפפו אותי במשך היום.
ושם על הבמה אני יכולה לדמיין שיש לי הכל. והכל זאת אומרת.. אהבה. כזאת שאיחלתי לעצמי יום יום, כזאת שראיתי חברות שלי זוכות לקבל. ודווקא אני, דווקא זו שתמיד חיפשה אהבה, לעומתן שזהו דבר שיטחי עבורן, דווקא לי אינו מאיר המזל. אבל איני מתייאשת; אמשיך להתפלל ולחפש.
צר לי לשמוע על אלו המבזבזים את אהבתו של אדם אחר כלפיהם. עליהם לנסות לעשות משהו עם זה, ולא להותיר אדם עם לב שבור ללא כל תקנה. האין זה נוגע ללב לראות דמעות יאוש בעיניו של מחזר נואש? כזה שכבר עשה מעל ומעבר כדי למשוך את צומת הלב של בחירת ליבו. אבל היא אפילו לא יודעת כי קיים הוא.
או להפך- האין זה קורע לב לשמוע את צרחותייה של נערה אשר מאוהבת מעל לראשה, וההוא אינו שם לב לכך?
זה כן. מניסיון אישי, חוויתי זאת לא פעם על בשרי שלי. כמה ציפיתי להרגשה החגשה הזאת של הנאהבת.
להיות זאת שמחזרים אחריה, זאת שכולם אוהבים.. זאת שהתוודו בפנייה על אהבתם.
כ"כ נמאס לי להיות האוהבת. חרשתי על צד זה מספיק. הגיע הזמן להחליף כיוון.
חשבתי לעצמי- בלוג אישי הוא בעצם יומן.
אז החלטתי לתת לכם לקרוא את המחשבות האמיתיות שלי.
הכירו חבר'ה- היומן שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
