עולם קטן.

התזה אדירה נשמעה במים האכורים.

השעה היא לקראת הערב, השמש מתקרבת לשקיעה.

מזוודה אחת, שחורה וקטנה נפלה על המים, הבולעים אותה לתוך לב הנחל.

אך בתוך מזוודה קרה וחסרת חיים נמצאת ילדה. בת 4.5 וחצי בלבד, שוכבת, מקופלת עם עיניים כחולות, כמו השמיים שלא תזכה עוד לראות לעולם.

אתמול צו איסור פירסום הוסר. הסיפור המזעזע שמאחורי היעלמותה של רוז, נחשף לעיניי עם ישראל, שיזדעזע. איש אינו הבין כיצד הצליחה ילדה כה קטנה להעלם למשך שלושה חודשים בלי שאיש יגיד מילה.

ההורים הצעירים בני ה-18 התגרשו בצרפת בעקבות רומן בן אב הבעל לאישה. האב נשאר עם רוז, ילדתם בצרפת, בעוד הסבא, רוני רון ואמה של רוז חזרו לארץ והתגוררו יחד. לסב ולאם נולדו שתי בנות קטנות. בעקבות מספר תלונות על האבא שהיכה את רוז בצרפת, זכתה האמא ברוז והחזירה אותה לחיקה, בביתה ובבית סבה. שם, אמה וסבה התנקרו לה.

כבר בגיל ארבע וחצי, בגיל כה קטן, הבינה רוז התמימה כי איש אינו רוצה בה. היא הבינה כי היא טעות, שהיא הרסה חיים.

בארבע וחצי, בעוד שאנחנו עדיין היינו עוד קטנים, מסתובבים בגן ועושים שטויות, ללא אחריות, לקחה רוז על כתפייה סיפור חיים ארוך וקשה. הם גרמו לה להאמין שהיא אשמה בהכל.

סבתא רבתא של רוז טיפלה בה רוב הזמן. הסב לא נתן לה לפגוש את נינתה, ולקח את רוז ממנה.

לאחר שלושה חודשים הגישה הסבתא רבתא בקשה לחפש את נינתה שלא ראתה מזה שלושה חודשים.

וזהו, מכן ההמשך ידוע.

נסיעה אחת, מכה אחת, מזוודה חסרת חיים וילדה חסרת ישע. ירקון אחד, זיהום גדול, משטרה, ואי ודאות.

וכך גם זה ישאר, עד אשר המזוודה אשר בה קבורה רוז הקטנה, הורד שעוד לא הספיק לפרוח תמצא.

עוד לפני שהותר לפרסום הסיפור המזעזע הזה, הייתי עסוקה במחשבות לרולה של רוז שנעדרה.שלושה חודשים אינה נראתה.

כששכבתי במיטתי, לחשתי בליבי ושאלתי פעמים רבות את עצמי, וכאילו את נשמתה של רוז, "היכן את רוז?" ולאחר מספר פעמים שקעתי בשינתי.

בחלומי, הייתי רוז. ראיתי פרצוף של אדם, אך קשה היה לי לזהות אותו. ראיתי מטושטש, ידים חזקות תופסות בי בחולצתי ומרימים אותי. הרגשתי את המכות בכל חלקי גופי, וגופי כאב. ואז, נעצמו עיניי. לפתע, ראיתי את הכל מגורם שלישי.. מלמעלה. נשמת רוז הקטנה הייתה אני, וראיתי כיצד הדמות מכניסה את גופת רוז הקטנה לתוך מזוודה. קופסה שחורה בעיניי, לא יכולתי לזהות. רק בת ארבע וחצי. עוד לא מבינה כל כך.

ושוב נעלמה התמונה. הכל היה שחור, ולא יכולתי לזוז. אוויר לא היה לי, והרגשתי מישהו חונק אותי בצווארי. שמעתי לחש באוזניי, כאילו מישהו אומר לי כי זאת נקמה. אחר כך הרגשתי כיצד אני מורמת בעזרת דבר שחור שכיסה את כל גופי. קופסא. הרגשתי כיצד אני נזרקת לעבר מקום לא נודע, וכיצד אני שוקעת לאט לאט, ללא אוויר לנשימה. הרגשתי את המים שנכנסו דרך חריצי המזוודה. לאט לאט הם כיסו את כל גופי, ונחנקתי לגמריי.

התעוררתי בבהלה. מיד הבנתי כי כל זה היה חלום, אך עדיין ראיתי את ידיו ועיניו המרושעות של הדמות. אבל איני זוכרת אותן עוד. כל שאני זוכרת הוא שיומיים לאחר מכן, זאת אומרת אתמול, ששמעתי את פרטי החקירה שנחשפו כמעט והתעלפתי. פרט לפרט הסבירו מה קרה, עם המכות, עם המזוודה ועם הירקון. המקום בו מחפשים הוא המקום אותו חלמתי, ובירקון לא הייתי הרבה, בכלל לא הייתי באזור ההוא. ראיתי בחלומי אזור שבחיים לא ראיתי, וידעתי על מקרה שאיש לא ידע עליו.

אינטואיציה נשית יקראו לזה, ואני פשוט אקרא לזה

התעלומה של רוז, הורד המסתורי המייחל לגלות את כל נסתרות חיו.

ואולי אני הייתי שלב קטן בדרך לאמת שלה.

רוז, את ועינייך היפות, תשארו לעד בלבם של עם ישראל.

יהי זכרך ברוך.

ת.נ.צ.ב.ה